גילוי נאות להתחלה- קיבלתי את הספר הזה מתנה מיהודית עצמה, מדובר בספר ילדים ולפי השם והכריכה גם בכל דבר שנוגע בתחומי הרגש.
על פניו אני אמורה להתחבר אליו, כי אחד מתחומי העניין האהובים עליי ביותר מבחינת ניתוח וכתיבה אלה קודם כל רגשות ותחושות ואחר כך מוצרים לילדים, ופה מדובר על שילוב ביניהם, סימן ראשוני להיכרות מוצלחת… מצד שני, החשדנות הטבעית שלי לעולם אינה מניחה לי לפתח ציפיות גבוהות, בגלל שכבר למדתי מגיל מאוד צעיר שציפיות גבוהות עלולות להוות מתכון בטוח לאכזבות, מה שמשאיר אותי זהירה וספקנית תמידית לגביי כל אחד וכל דבר. זה לא אתם, זו לגמרי אני.
מה מסקנותיי מהספר? ובכן, כספר עם קטעים קצרים/שירים שאפשר לפתח אותם בקלות ובהנאה לפעילויות חינוכיות עבור תלמידי כיתות היסודי (משהו בין כיתה ב'-לתחילת כיתה ו')- הוא בהחלט מועיל ומלא השראה, עומק רגשות ואפשרויות (במהלך הקריאות בו, שלוש פעמים, עלו לי כמה רעיונות אפשריים).
כספר להקראה (והוא בנוי ככה עם איורים צבעוניים וטקסט גדול ומנוקד עבור הילדים הקטנים יותר) במליאה קבוצתית של גן או לפני השינה, הוא פחות טוב וגם כשקוראים בו יש למטרות אלה יש לבחור את הנושאים הספציפיים ולא סתם להקריא, בגלל שאין עלילה ודמויות ראשיות, ועדיין יש הצצות גלויות לעולמם הרגשי של צעירים על סיטואציות מוכרות מחיי היומיום ובגוף ראשון.
בקיצור- תלוי מה אתם מחפשים. אם אתם אנשים שעוסקים בהוראה והדרכה בהקשרים של חינוך- תהנו ממנו ומהקטעים בעלי הערך המוסף שבו, אבל במידה וחיפשתם סיפור מהנה ועלילתי להקריא לילדים, הספר הזה כנראה פחות יתאים לכם.
האמת היא שאני גם לא כל כך בטוחה איך לכתוב סקירה על ספר כזה, ספרי עיון ושירה אף פעם לא התאימו לפרמטרים לפיהם אני בוחנת ספרים, וכבר ציינתי בהזדמנויות שונות, שאני לא בהכרח דומה למרבית כותבי הסקירות ולא רק בתחומי הספרות, ובכל זאת אתגרים אני אוהבת ולמרות הקושי שלי לכתוב על ספרים בז'אנרים האלה שהזכרתי- כשאין עלילה לפרט אודותיה ודמויות להתחבר אליהן (או להתעצבן מהן, העיקר לחוש משהו לטוב ולרע), המשימה לסקור הופכת עבורי לקשה יותר, אבל זה שקשה לא אומר שאני מרימה ידיים, תשכחו מהמונח הזה בכל הקשור אליי, אני תמיד מעדיפה את המעניין והמאתגר על קל, ככה לא משעמם לי…
את השורה התחתונה בעצם אמרתי למעלה (שורות עליונות, אני הפוכה וטוב לי מסתבר…), המשך הסקירה הנוכחית יכלול את שמות השירים הקצרים, ההקשר לנושא הרחב והחינוכי, דעתי עליהם והצעות לאיזה מערכי פעילות אפשר לחבר אותם. בקיצור, אם החלטתי שזה ספר לימוד- אנסה, עבורכם, אותו קהל קוראים עמום (עד לא בקיים בגלוי), להוציא ממנו את המיטב, בתקווה שתקבלו תמונה מקיפה ומפורטת על הנעשה בספר הזה ותוכלו לבחור לבד האם הוא רלוונטי עבורכם ועבור הילדים איתם אתם באים במגע כהורים וכאנשי חינוך.
'על הפיוס'– בארבעת הבתים הקצרצרים רבים כל מיני ילדים (ספרתי שניים-עשר) ומשתמשים באלימות פיזית האחד כלפיי השני, בבתים הנותרים, המורה, ששמה שיר, מסבירה שהעולם עומד על שלום (באמת? איפה העולם המדובר הזה? תמיד טענתי שאני חייזרית אבל נראה לי שעוד לא ערכתי נחיתה בעולם הנ"ל) ומבקשת מכולם להגיד סליחה האחד לשני. הייתה חסרה לי כאן תוספת קטנה של מה קרה אחרי דברי המורה.
הייתי לוקחת את הקטע הזה לרמת הדיון וההמחשה בקרבת חגי תשרי או בשיעורי 'חברה'/'מפתח הלב' (ודומיהם), התלמידים יכולים להציג את הסיטואציות האלימות המובאות בטקסט, סיטואציות שאינן זרות להן (רק בזהירות עם ההצגה, שלא יכנסו יותר מדיי לדמויות…) ומשם לפתח שיחה קבוצתית עם המורה/מדריך בחינוך הלא פורמלי (צהרון, תנועת נוער, מועדונית…) על ערכם של הסבלנות, הפיוס, השלום ובעיקר על כוחה של סליחה- האם תמיד היא מספיקה? האם על הכול ובכל מצב צריך לסלוח? וכן הלאה…
'הרגזות'– ילד שמרגיזים אותו בלי שעשה משהו, הוא בוכה ורוצה את הדבר הכי בסיסי אך הכי חזק- חיבוק. כאן נגמר השיר, הוא לא כזה מורכב ושוב חסר לי המשך כלשהו כדי לסגור את הסיפור (הילד קיבל בסוף את החיבוק המיוחל? קרה למישהו שרצה פשוט חיבוק? כוחו של חיבוק וכו'), הייתי משתמשת בשיר המפורסם של מרים ילן-שטקליס 'פרח נתתי לנורית' (הכוונה כאן לא לדיקטטו-נורית, אבל גם לה אני תמיד בעד לשלוח פרחים כשוחד, אולי יצאו לכם הטבות) ולוקחת את הקטע הנוכחי לכיוונים של איך ומה מעודד אותנו כשאנחנו מתרגזים, מה מרגיז אותנו, תהיות והצעות ללמה להרגיז בכוונה ומה יעשו אנשים אם רואים שככה מרגיזים מישהו ואיך אפשר (ורצוי) פשוט לתת לו חיבוק ובאמצעותו להפיג את הכאב ולשמוע את רעיונות הילדים לדרכים נוספות שבעזרתם אפשר להפיג כאב.
'רחוב פצעי מלחמה' – שיר ,שלדעתי, מראש נקודת המבט בו היא יותר של מבוגרים מאשר של ילדים, בעיקר בגלל בחירת המילים בסיום שלו.
מדברים כאן על נועם, שגר ברחוב עם השם האירוני 'פצעי מלחמה', נועם קיבל בלידה מנות דם, אחת מהן נגועה באיידס, בגיל תשע נועם הפסיק להילחם על חייו ומת. הילד בשיר מקונן על חברו ומציע לשנות את שם הרחוב ל'פצעי החיים'.
הבעיה המרכזית שלי עם השיר הזה נבעה מהעובדה שהתקשיתי להשתכנע שמדובר בילד שמתאבל, ההספד נראה רציני יותר ומובע במילים של מבוגר.
אפשר לפתוח עם ילדים את נושא המוות והאובדן של מישהו קרוב (אדם, חיה, חפץ…) ולהביא אותו כאקט טיפולי-תראפי, אולי לצד שימוש בקלפי רגשות לחיזוק ההמחשה.
עם חבר'ה בוגרים יותר (או כאלה שבאמת מת להם חבר מהכיתה ממחלה) אפשר גם לדבר על האיידס כמחלה קטלנית ועל מלחמת היאחזות בחיים וקבלת פרופורציות, ובכל זאת האמירה בסיום קצת מפריעה לי מראש בהתייחסות לשיר הייחודי הזה שאינו בהכרח עוסק בנושא מוכר לכל ילדים ממוצע או לכזה שמתחבר מיידית לעולמו ויוצר הזדהות.
'עניין של הרגשה'- הילד עומד מול המראה, בוחן עצמו ומספר שלא אוהבים אותו, הוא לא אהוד חברתית וחש בדידות רבה בסוף כל יום.
את ההרגשה המתוארת אני מכירה טוב מעצמי (ולא רק כילדה), העניין הוא שלהרגיש משהו ולהפוך אותו למילים קולעות אלה שני דברים שונים ומשימה מורכבת ומאתגרת בפני עצמה, לצערי משהו פה התפספס בעיניי כי לא הרגשתי שילד הוא שמתבונן בראי ומבכה על בדידותו הכואבת, את הכאב הרגשתי לחלוטין וכאמור הזדהיתי אוטומטית והשלכתי לעולמי הפרטי, אבל התקשיתי בהנגשתו באופן הזה לקהל צעיר מבחינת המילים, הייתי אולי לוקחת את השיר כחלק ממערך לקבוצת ההעצמה חברתית בתנועות נוער או לדיון בשיעור חברה/חינוך לכיתות הבוגרות של היסודי והחטיבה. אני חושבת שבשלב הזה של הקריאה הבנתי את מה שבעיקר מפריע לי בספר- הוא לא מכוון לקהל יעד ממוקד, הניסיון לפנות לצעירים ובוגרים כאחד- הופך אותו לתערובת מבלבלת שמקשה לבחור צד ולהכיל את כל הייחודיות של הספר בניסיונו להפוך רגשות למילים מפורשות, אומנם יהודית הוכיחה לי כבר מזמן שיש לה שפה עשירה וכשרון כתיבה, אבל למרות החרוזים ודווקא נוכח השימוש במילים גבוהות לילדים, קיימת בעיניי החמצה כלשהי בביצוע הרעיון המהותי של תמלול תחושות פנימיות והוצאתן החוצה.
'סוכת שלום'- הילד מתאר את בניית הסוכה יחד עם המשפחה תוך שיתוף פעולה עם השכנים והחברים.
בכנות, אין לי מושג מה אפשר לעשות עם השיר, מלבד לחלק דפי עבודה עם שאלות (רמת כיתות א'-ג') על מה האלמנטים ומה עושה כל אחד בשיר ולהוסיף שאלות פתוחות על שיתוף בחוויית בניית הסוכה הפרטית (אם קיימת כזו), ומה היא לדעת הילדים המשמעות של 'סוכת שלום'.
'אלבב לי לביבה'- דקלום לחנוכה, הוא חמוד למסיבות לגיל גן עד כיתה ג' בערך ויכול להיות חביב גם להלחין ולהציג אותו.
'חברים'- הילד מספר על חברו אמיר שיודע לסלוח ולשכוח כשמעליבים אותו, להקשיב, להישאר ובאופן כללי להיות חבר. אם עושים מסיבה בנושא חברות אפשר להשתמש בקטע הזה (הייתי מוסיפה אחריו/לפניו את השיר 'חבר שלם' להשלמת התמונה).
'מין ילד רעעעעעע'- מתן הוא ילד המתואר כמכעיס, מציק ופוגע בשאר בני כיתתו, נראה לי אפשר היה לאחד את השיר הזה עם שני השירים הראשונים בספר (פיוס והרגזות), מה שהפריע לי בו הוא, שוב, התחושה הבולטת שמשהו חסר, אין שינוי כלשהו בהתנהגות או הסבר למה שמתן עושה ולתגובות הסביבה לאחר מעשה.
אם עושים פעילות על חברות, קבלת השונה ושאר ערכים חינוכיים לעידוד סבלנות, הייתי מציעה להתחיל מהקראת השיר במליאה וממנו לשאול את הילדים לדעתם ולנסות לקבל פתרונות ותובנות בעניין מה קורה כשנכנס בנו הילד הרע.
'רוח זעפנית'- אמא פותחת תריס ו"מתעמתת" עם הרוח שבאה להכעיס, אין פואנטה. השיר מתאים לעונת הסתיו יחד עם השיר 'רוח רוח', בעיקר לגנים ולכיתות היסודי הנמוכות. לא מצאתי בו מעוף ממשי לפתח בעזרתו דיונים כלשהם, הוא חביב כקטע לא מוכר נטו.
'שיחה תרבותית'- האגס והתפוח מדברים ומתווכחים תמידית, אך מבהירים את חשיבות השמירה על תרבות דיון וכבוד האחד לשני גם כשלא מסכימים. סבלנות, כבוד לזולת ושמירה על ויכוח לא אלים- שיר נוסף שמתאים לפעילות על הערכים החינוכיים האלה.
'אבא של מיכל'- השיר הארוך עד כה בספר (עמוד שלם). אבא של מיכל היה רופא במילואים עד שנהרג בתאונת דרכים, מיכל יושבת (ולפי המספר המתבונן בה) מביעה את געגועיה ועצבותה העזים לאביה המת באמצעות כתיבת שירים בפקס קטן.
אהבתי את השיר הזה והנושא משמעותי במיוחד, ובניגוד לשיר על החבר שנפטר מנגיף האיידס שקיבל במנות הדם בילדותו, כאן הנושא נגיש יותר ומוכר- קטל בתאונת דרכים הוא תופעה נפוצה לצערנו הרב, אבל הבעיה שלא מיכל ולא המתבונן בה מהצד מדברים כמו ילדים מבחינת השפה, חוסר ההתאמה מאלץ להנגיש עבור קהל היעד הצעיר, עם זאת הקטע הזה ראוי בהחלט לשיחה, דפי עבודה ופעילות ברמה טיפולית עמוקה.
'למורה לאומנות'- מבחינת כמות המילים מדובר בקטע הכי ארוך בספר, מכתב שכול מורה לאומנות תשמח לקבל. יהודית מציינת בכוכבית שהיא מקדישה למישהי ספציפית, כנראה הנימה האישית הופכת את העמוד למרגש ומקסים.
'המפקחת'- אומרים לתלמידים, שלכיתתם, לשיעור חשבון, תגיע המפקחת לביקור, הם מתארגנים, מקשטים את פינות הכיתה ואת המחברות, אבל מעבר להערה הקבועה שלי בענייני מפקחים (בואו בהפתעה! ככה לא יעשו לכם הצגות ותראו לטוב ולרע את האמת, אם כי חלקכם אוהבים בדיוק את ההצגות האלה אז זו כבר בעיה אחרת), זה החלק הראשון שהרגשתי בו הומור (ואני הכי בעד!), אל הכיתה בסופו של דבר ושל ההכנות הרבות לא הגיעה המפקחת אלא חתולה אפורה. קטע חמוד ביותר עם ההרגשה הברורה של הקריצה האירונית ואפילו אמירה משמעותית שלמה (כאמור זה שדרוג כי לא בכל השירים בספר הזה חשתי בשלמות הזו, גם כשהנושאים שהועלו היו חשובים ובעלי פוטנציאל).
'מחרוזת שירים'- סוג של ברכה/פרידה מסבתא שרה, חורזת החרוזים וכותבת השירים. אולי בשינויים קלים יתאים הקטע ליום המשפחה (גם לי, אגב, יש במשפחה סבתא שרה תיבל"א). נדמה כאילו יהודית כותבת לעצמה על אהבתה לכתיבת השירים.
'עין עצלה'- לליאור יש עין עצלה שעטופה בתחבושת, הוא תמיד יושב בטור השלישי-בספסל הראשון, הוא דווקא אהוד על חבריו ובגלל העין העצלה תמיד עסוק יותר מכול בהפעלת חוש השמיעה. שוב הייתה לי בעיה כלשהי עם שני הבתים האחרונים, לא בטוחה לחלוטין עד כמה הבנתי אותם, אבל השיר מתאים לכיתות היסודי (הנמוכות בעיקר) על חושים וקבלת השונה, אם כי לא באופן מושלם.
'לא רוצה'- עידן ונועם הרגיזו את הילד חסר השם (כמו בשאר הקטעים) עד כדי כך שהוא לא עונה להם כשהם עומדים מול דלת ביתו. הקטע יכול לשמש כמיני פתיח לשיחה על אגירת כעסים.
'מבולבלי'- מישהו בשם אור, תלמיד בכיתה שאינו חבר של הילד (אין לפרט הזה שום משמעות, אבל הוא כתוב בבירור בבית הראשון של השיר), מכדרר כדור בכיתה ונשלח להנהלה, שם הוא טוען שפשוט היה מבולבל ומבקש הזדמנות שנייה.
הדבר היחיד שעולה לי לראש הוא לשאול את השומעים בענייני מתן הזדמנויות נוספות והאם גם להם קרה שככה "התבלבלו" ועשו שטויות (אישית, לא השתכנעתי שהוא באמת מבולבל כמו שזה רק תירוץ כדי לא להיענש).
'זר נשיקות'- הילדה מספרת על סבתה האהובה, שושנה, ומה שאהבה לעשות איתה, בבית האחרון מבינים שהסבתא מתה ומה שהילדה זוכרת ממנה אלה בעיקר הנשיקות.
שוב קטע העוסק במוות, הפעם של סבתא, כשיחה במהלך טיפול בעקבות מצב דומה- הקטע הזה מוצלח.
'בואו ננסה לדבר'- נדבר עם הפה ולא ננהג באלימות. אני בעד להלחין אותו ולהשתמש בו בשיעור 'מפתח הלב'.
'הבית שלי'- השיר האחרון והקצר על הבית- חממה נהדרת ונותן הרגשה של חופש וצבעים רבים. קלאסי ליום המשפחה וללימוד ילדים קטנים (וחבר'ה בחינוך המיוחד) על נושא הבית.
לסיכום, יש בספר עליות וירידות וחוסר מיקוד ואחידות בפניה לקהל בגיל מסויים, וגם חלק מסיומי השירים היו בעייתיים בעיניי (לפחות לילדים), עם זאת נראה שהספר נכתב מהלב על כל הגוונים הרגשיים שמראש קשה להפוך למילים, וככזה אני מחבבת אותו.
https://nuritha.co.il/he/node/24406
