סיפורים מהחיים על "חלבת תמרים" מאת סתיו מיכאלי

תאריך הכנסה לאתר

27/08/2013

"ועיניי המבולבלות נפקחו לרווחה. אני יכולה לבטוח בו, באיש הזה. אבל הדיבור נעתק מפי וזרזיף של דמעות גולש על לחיי. אני רוצה לדבר, לשתף, לספר לו על התחושות המעיקות שלי, על סיוטי-הבלהה שרודפים אותי בלילה, ואני כחיה פצועה נרדפת ותרה אחר שביל לא ברור שיש בו חתחתים. רודפים אחריי, מצליפות בי מחשבותיי, ואני רצה, רצה אל הדרך שלא מסתיימת, מתעקלת לה בנפתולי-חיי השונים והד שריקות הכדורים נשמע לי ברור ומפחיד ומשיג אותי. זרזיף הדמעות הפך למפל אני בוכה מאלם. משהו בגרון לא מאפשר לקולות לצאת מתוכי."
(עמ' 142)

כבר כמה חודשים עומד הספר הזה 'חלבת תמרים' (יחד עם הרבה חברים אחרים שממתינים שאקרא אותם) בקרבת מיטתי, מאז קיבלתי אותו מתנה. קוצר הזמן הנובע מעומס דרישות החיים הפכו את הרגעים המוקדשים לקריאה לקצובים במיוחד. הבטחתי לעצמי שאגיע גם אליו בגלגול הנוכחי ושמתי אותו בכוונה במקום נגיש ובולט- ככה שלא יהיו לי תירוצים כשמפלס הלחץ בעבודה ובלימודים ירד. ואז, כשקיבלתי אימייל מיהודית המבקש שאקרא את הספר ואכתוב סקירה, שתי משימות שאני מאוד אוהבת לעשות, הבנתי שאין מקריות ומיהרתי לנצל את ימי החופשה שלי כדי לקרוא (גם) אותו.
הספר מקבץ ששה- עשר סיפורים הקצרים המכילים מן שיתוף עדויות אישיות על הנושא המעניין והמניע את העולם- קשרים ומערכות יחסים, המלאים ברגשות של כמיהה, געגוע, שותפות גורל, נאמנות, יצרים ומעל הכול אהבה במלוא צבעיה לבני זוג, לחברים, למשפחה, למקומות ותקופות שחלפו ואינן עוד, לאדמה, לבעלי חיים ואפילו לסתם חיבוק ענק כזה שעוטף את הגוף בחום, ממלא את הלב ומשאיר את הפה נטול מילים.

"אתה יכול להזמין לדו-קרב את אויבך. את מי אני יכול להזמין, אם אני לא יודע את זהותו? אני לא יודע איך הוא תוקף? לא יודע איך הוא נראה? הרופאים אמרו לי, שבגופו החי של אדם מצויים חיידקים טובים וחיידקים רעים. החיידקים הרעים בדרך כלל רדומים. החיידקים הטובים עוזרים לנו להתמודד עם בעיות ביולוגיות בתוכנו. וזה המניאק, התעורר לחיים וגילה שיש לו תאבון בריא. הוא חיסל בבת אחת את כל המנגנון של המערכת החיסונית של מירה. הוא יכול לדגור בגופה וכאשר המערכות החיסוניות כושלות, הוא מחפש בית אחר דרך מגע עם האוויר שאנחנו נושמים ונסחף אל מנוחה רגעית או זמנית דרך בית הבליעה של גוף אחר." 
(עמ' 114)

בשורה התחתונה אשקר אם אומר שאת כל הסיפורים אהבתי באותה המידה, הם לא היו אחידים ברמתם מבחינתי, היו כאלה שמצאתי בהם פגמים קלים במעברים בין הקולות המספרים וקצת התבלבלתי, כמו גם זה שהסיפורים אינם קשורים אחד לשני והכול מאוד קצר ולפעמים משאיר תחושה עגמומית כשמגיעים לסיום הסיפור, הכול מאוד קצר, מדוד ומדוייק, ומטבעי אני אוהבת ללוות דמויות ובני אדם לאורך זמן. ופרידות, גם כשהן הכרחיות, מעיקות עליי, כמו משהו בי נשבר. אבל על אף כל אלה ההנאה שלי מהקריאה לא נפגמה כלל וכלל- השפה הצליחה לסחוף אותי למחשבות ולרגשות, הסיפורים נתפסו בעיניי כאוסף מרשים ומגוון של חוויות אישיות של אנשים, רובם היו מרתקים, שונים, אמיתיים ויותר מהכול אנושיים ואמינים, מהסוג שאולי מסתפק יחסית במעט מילים אך מוכיח שהאיכות היא החשובה ולא הכמות, המילים מצליחות להבהיר בדיוק את התמונה המתחברת מחתיכות הפסיפס בצורה שמוכיחה שהשלם אכן יכול להיות גדול ועוצמתי מסך כל חלקיו, והכי חשוב- במהותי אני צינית וחשדנית מלכתחילה לגביי סיפורים על אהבה, ופה, לשמחתי הרבה, הבנתי דיי מהר שאני שבויה, בזכות אותה הכנות שחשתי במהלך הקריאה, כנות שתרגמה במיומנות מרשימה לצד עדינות ורגישות את מה שמתחולל בלב לכדי מילים כתובות.

"כל השנים אני יודע, שאלוהים שלי לא הכזיב. בני האדם אכזבו. בני האדם סוגדים לכוח, לשליטה חסרת מעצורים, ומי שמשלם את מחיר העוצמות השליליות האלה הוא האדם הפשוט כמוני שאין לי זכויות, שאני יושב על אדמה שאולה מהעם הרומני ושאני צריך להגיד תודה למפלצתיות שבאדם כדי לחיות. האמונה שלי בבורא רק התחזקה. עשר שנים הייתי במקום הזה שלקח חיים בשיטתיות. עשיתי את עבודתי וככל שקשתה יותר גברו תפילותיי אל אלוהים. ביקשתי ממנו שלא ישבור את רוחי. שיעזור לי במלחמה האישית שלי כדי להגיע אל שאהבה נפשי." 
(עמ' 118-119)

כדי להסביר לעומק את כוונותיי, אפרט בקצרה על כל עיקר הנעשה פרק, בתקווה שלא אהרוס יותר מדיי.
'שיחות בוקר'– אישה מבוגרת חשה בדידות, ממנה היא מתאוששת בזכות קשר מיוחד שיצרה עם ציפור. הסיפור הזה היה מעניין נוכח העובדה שהבנתי את אותה האישה שלקרוביה לא תמיד יש סבלנות אליה ולהגיגיה וכמה סמלי הרעיון של קשר עם ציפור- קלילה, צייצנית ומסוגלת לעוף ולראות ממעופה את הכול בפרופורציה (בשונה מהאישה המבוגרת, הנאלצת להישאר נטועה במקום עקב מגבלות הגיל והגוף) ועדיין בוחרת אותה ציפור להישאר בסביבה שאינה השמיים… בגלל שחשבתי שמדובר בסיפור עלילתי רצוף ניסיתי להתמקד באופי האישה ובקשר עם הציפור כדי לקבל תמונה להמשך, אבל כאמור לא היה בזה צורך ממשי ונפרדתי מהאישה והציפור בתום הפרק.
'המחרוזת של לילי'-כמו שציינתי קודם, כאמור חשבתי שמדובר בתחילת הקריאה בספר עם סיפורים רצופים על אותם האנשים, ככה שכשהתחלתי לקרוא את הפרק הנוכחי ולהשתמש במידע שצברתי על אותה אישה מבוגרת מהפרק לפניו, ואפשר להבין את מקור הטעות שלי, מסתבר שפשוט מדובר בסגנון דומה ובאישה מבוגרת אחרת. לילי היא כלת בנה של האישה המספרת ויש ביניהן יחסים קרובים של חמלה, דאגה וחברות אמיצה, אשר כוחו של הקשר הוא שמעניק להן את היכולת לשרוד כשהחיים מספקים לימונים, המחרוזת לצורך העניין היא הסמל לחיבור החזק בין שתי הנשים על אף פערי הגיל ביניהן.
'ההבטחה'–  סיפור על מישהי שחיה את חייה תחת ההבטחה לאביה שיגיע היום בו אמה תשתחרר מבית החולים לחולי נפש ומכל אותם סיוטים ובלבול המלווים אותה מאז ניצלה מהנאצים. זה לוקח עשרים וחמש שנה, האבא כבר אינו נמצא בין החיים, אבל ההבטחה נשמרת.
'צליל מן העבר'– אהבה עצמית של מוזיקאי מפורסם גורמת לו להזניח את האחת שליבו כמה אליה, שנים אחרי הם נפגשים במהלך מופע גדול וראוותני בעיר, עליו הוא אחראי כמנצח התזמורת, אבל את האהבה למישהו אחר מלבד עצמו והמוזיקה הוא לגמרי הפסיד…
'מעשה בתיק אדום ועניבה אדומה'– ד"ר מבורך מקבל שיחת טלפון מבית הספר של בתו, שירה, בטענה שהיא מבריזה מהשיעורים שלושה שבועות ברצף, מבורך נזכר בעבר שלו כתלמיד ובאמו המנוחה ובאמצעות הזיכרונות מבין איך עליו להתמודד עם מעשי ההברזה של בתו.
'מופלטה של פעם'- בית שאן של פעם עם החום האנושי, הפשטות והחיבור בין אוכלוסיות שונות, הסיפור עוסק בזיכרונות של אישה בנוגע לשכנה שהיוותה עבורה תחליף אם (ולא הזניחה ביחסה האימהי גם את שאר התושבים) בזכות הדאגה שלה שכולם ישארו שבעים ומאוחדים.
'חלבת תמרים'- עינת, איתן ואמיר היו בלתי נפרדים בתיכון, כמו כל משולש תמיד יש שניים שקרובים יותר ואלה היו איתן ועינת שנחשבו כשייכים אחד לשני גם מההיבט הזוגי, אבל דרכם המשותפת של עינת ואיתן נגמרה סופית כשלעינת נמאס מהמשחקים של שניהם האחד עם השני. מה שאיחד אותם בעבר- מצליח לחבר ביניהם גם אחרי ארבע-עשרה שנה של נתק, שם השדכן 'חלבת תמרים'. הסיפור הזה נושא גם את שם הספר כולו והוא אחד היותר ארוכים בו והראשון מבחינתי לפתוח רצף של כמה סיפורים שבאמת אהבתי בקריאה.
'סתם סיפור אהבה'– נדמה לי שמדובר בסיפור הארוך ביותר בספר ואחד המורכבים בו (אפילו אם באופן אישי חשתי שהוא נופל קצת בין הכיסאות). מדובר במנכ"ל בפקולטה לאומנות שבאוניברסיטה, הנאלץ להתמודד עם מקרה חירום רציני בו נהרסות כל יצירות הסטודנטים לאומנות, יצירות עליהן עבדו הסטודנטים חודשים רבים וההרס קורה למרבה האימה רגע לפני תערוכה גדולה ורבת מוזמנים, ומנגד מתמודד אותו המנכ"ל עם אהבה ישנה שעומדת לטוס לקנדה בטרם הספיקו ללבן הכול ביחסים שלהם.
'כנפיים'– הסיפור שהכי אהבתי עד כה, כנראה כי מירה, הדמות עליה מספר הגבר, היא מורה לחינוך מיוחד שהזכירה לי את עצמי ביחס לתלמידים בעלי הצרכים המיוחדים ובגישה לחיים. האהבה בין השניים פרחה בעוצמות רגשיות מהפנטות, עד שהמוות הפריד בין זוג האוהבים כששלח למירה נגיף קטלני. המוות שלה הותיר את בן זוגה מרוקן אנרגיות, הרוס, שבור ומנותק. טראגי, אבל אני מחבבת ומתחברת מאוד לרעיון של שימור האהבה בחיים וגם אחריהם.

"כל פעם שהייתה מביאה אותי אל בית- ספרה ילדי הדממה היו מקיפים אותה. היא תקשרה איתם בעיניים ובחיוכה הכובש. לאט-לאט הרגשתי שאני נקשר אליה ואל הילדים האלה שמילאו את כל עולמה. לפעמים הייתי מסיים את עבודתי כיועץ לענייני ארגון של חברות. אני מאמן אותן לגלות את עצמן לפי תחזיות השוק הכלכלי. אני מעין coathing. הייתי מתנדב בבית-הספר לעזור לצוות בכישורים שנדרשו. הילדים ראו אותי כאחד מהצוות. יש כאלה שלא רואים אותי אפילו שאני שם, ויש כאלה שרואים ופתאום נצמדים אליך במן חיבוק לופת כזה שממלא את הלב באהבה גדולה."
(עמ' 109-110)

'השיבה מהכפור'– עוד סיפור שמאוד התרגשתי ממנו במהלך הקריאה. מכאל וגיזלה הספיקו לחיות חיי נישואים כחודש בלבד בטרם הצטרפה רומניה לגרמניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה ומכאל נשלח לשמש כעבד במחנה כפייה על הגבול הרוסי-רומני. לא היו לו זכויות, עיניו לא נחשפו לאור, הוא נותק מהעולם החיצון ומחייו ובמשך עשור שלם רק המחשבות שיחזור לגיזלה אהובתו הן שהעניקו לו תקווה לשרוד כל זוועה שניצבה מולו. הוא עובר מסע רגלי ואכן חוזר לזרועותיה של גיזלה, היא שבורה אבל אהבתה אליו נשמרת, מכאל מגלה שגיזלה כתבה לו מכתבים רבים לאורך שנות היעדרותו, מכתבים שסירבו להגיע ליעדם, ובהם פירטה ב"אוזניו" מה עברה ואיך הגיעה לעבודתה הנוכחית בבית החולים (מוטיב חוזר בספר, רבות מהדמויות עוסקות בתחום הטיפול, השיקום והרפואה) וכמה גם אצלה המחשבות והכמיהה לנוכחותו האוהבת הן שהשאירו אותה חיה ושפויה.
'יו-יו'- פזית סובלת מסיוטים ומקרע נפשי עוצמתי ומטלטל, יובל בעלה והד"ר (בעל השם הקלישאתי בעולם) שהוזמן על ידו לבדיקה מעלים השערה שהמתח והחרדות של פזית חוזרים על עצמם כמו בהיותה ילדה שהייתה עדה לאירוע טרור משמעותי בשכונתה וריבת חלב נתנה לה כוחות להתמודד בזמנו ועכשיו. פזית מתאוששת וחוזרת לעבודתה עם נערות חוסות, אלא שברגע השיא מישהו גונב ובצורה מאוד דרמתית ולא קונבנציונאלית את ההצגה. מבלי להרוס עם ספוילרים אמנע מלפרט את הסוף, אבל הוא צרם לי מאוד (ולא כי אני כזו חובבת קיטש והפי אנד) ויכולתי להתנחם בעיקר בכמה פזית סומכת על יובל וכמה הוא מסור לה לאורך הסיפור כולו.
'הרדיפה'- אמא מתנגדת לבחיר ליבה של ילדתה ללא הסברים ממשיים, כעבור שנים מתגלה פרצופו האמיתי והאכזרי של הבעל וכמה האמא צדקה בחשדות כלפיו, הבעל הופך את משפחתו לקורבנות אלימות, מתמכר לסמים ואלכוהול וממרר לסביבה כולה את החיים ואינו עוצר ממעשיו גם כשנראה שהאישה והילדים הצליחו לפתוח דף חדש. גם פה הסוף מאוד טראגי, אולי אפילו קצת ידוע מראש מבחינתי, אני לא בטוחה כמה הייתה שם אהבה גדולה מלכתחילה, אבל הסיפור אמין במיוחד וצובט בחוזקה את הלב.
'פירורי אהבה'- רמי המתנחל שעומד להתפנות משטחו בהחלטת המדינה, מביא מונולוג על היחס הקרוב שלו לאדמה ומציג אהבה עוצמתית ואחרת.
'פארנויה לילית'- מרדף לילי מתרחש כשימית מסיימת מפגש עם חברות, טויוטה כסופה נצמדת אליה כל זמן הנהיגה ומפלס הפחד מהעוקב המסתורי עולה, בעיקר כשלימית אין אויבים ושהעוקב אינו בעל עבר פלילי.
'כמו נסיך וסינדרלה'- ליר ואיתי היו זוג ייצוגי של רקדנים מקצועיים שזכו להוקרה ולפרסים רבים במשך השנים. יום אחד כשסיימו תחרות, הבחין איתי בכדור מתגלגל בכביש ובילד שרץ אחריו, איתי לא היסס מלקפוץ אל מול עיניה של ליר אל הכביש ולהציל את הילד מפגיעת מכונית נוסעת אל מול עיני אמו, אך איבד את חייו עקב המעשה הנועז והאצילי שביצע, ועכשיו ליר הבודדה והשבורה, עומדת לפני תחרות ואינה יודעת אם תצליח לרקוד כסינדרלה כשהנסיך הרוקד לצידה נלקח בטרם עת.
'הנדבנית'- גם זו דרך לעשות קופה. אישה מחטטת בפחי זבל כחלק מעיסוק קבוע ותחליף לעבודה ממשית, בפחים היא מוצאת אוצרות רבים ומוכרת אותם תוך שהיא מגלמת עבור האיסוף (או סתם ההנאה הפרטית וניצול הזמן הפנוי) תפקידים שונים ועוטה על פניה מסכות מגוונות בהתאם למצבים שמולה והעשייה הזו שלה משפיעה על כל הקרובים לה.

"זו מפלגה שלא יודעת לכבד את מבוגריה, פתאום בשביל לאסוף את קולות הבוחרים מוכנה להתלכד, ליפות את ההווה בצבעים וורודים, כי התקווה לשלום בפתח. קודם שיבוא שלום ויטהר את החברה החולה בה אני חיה. חברה שיודעת שיש לה כל-כך הרבה תחלואים ולא עושה דבר כדי לטפל בהם. ועל כל האחדות והלכידות מנצחת הצביעות הגועשת כמו לחם חוק לאוחזים בקרנות המזבח." 
(עמ' 179).

לסיכום הסקירה, אומנם לא מדובר בספר שיכול לדבר להמונים וגם אין בזה צורך מבחינתי כקוראת, אבל אהבתי אותו בזכות הכנות, האנושיות והפשטות שלו ויכולתו לספק לקוראים רגעים של הנאה, מה שבהחלט הופך אותו לשווה קריאה לימי חג ובכלל.

*סתיו מיכאלי היא מבקרת ספרותית באתר של נוריתה "ספרים רבותיי ספרים" https://nuritha.co.il/he/node/23634/critic#internal-23635

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *