מעגלים של אור מאת יוסף כהן אלרן

כשאני מחזיק בידיי את הספר, על הדרו ועל משקלו, על הברק שבו, על הגוונים המופלאים שבתוכו ועל נייר הכרומו המשובח עליו הוא מודפס, אני שואל את עצמי על מפעלה של אחת. אחת שמצאה את הכוח והמרץ להתחיל תהליך מסובך כזה של הרכבת אנתולוגיה מרשימה, מעשה של פסיפס יפהפה, של תצרף מסובך, מכובד, מכבד את אלה שמופיעים בו ואת אלה שאוחזים בו, קוראים בו וחווים אותו.

בשלב הזה שאוחזים בספר, יש לומר, דבר ראשון משפיעה אווירה כמו מיסטית שיוצרת העטיפה שנבחרה – ציור של רפאלה שפורר. יש בציור הזה ערבול של גוונים נהדרים שעולים כמו אד, ושתי דמויות שנראות במקרה האחד כמו הצל של אדם וחווה, ובמקרה אחר כמו דמויות שעדיין לא נבראו בשלמותן והן משתאות למראה התוהו של שמים ומים שעדיין לא הופרדו.

אני אומר זאת, כי לא פעם יש תחושה כזאת כשנולדת שירה, בכתיבה בכלל, כשמבליח רעיון, כשנולדת דמות. וכמו הדמויות האלה בוודאי חשו לא פעם אלה כשכתבו את יצירותיהם והביאום לכאן, בשירה או בפרוזה, קצרות יותר או ארוכות יותר המצויות באנתולוגיה, או גם כאלה שרוחשות עדיין אצלם במגירה וקרוב לוודאי בראייה הראשונה של יהודית את המוצר המוגמר שבידיה.

כוח לא מוגדר 

כל זה מזמין את הקורא להיכנס לתוך מעטפת שיכולה לקחת אותו לאזורים שונים של תחושות ושל מחשבה, ולעולמות אחדים של יצירה שייפרשׂו לפניו. והלא יש לאחר הכול איזה כוח לא מוגדר, שלוקח את מחשבותיהם של היוצרים והופך אותן בתהליך שהם לא שולטים בו ובקושי רב מנווטים אותו לאלו אותיות וצבעים מוחשיים, כך שאחרים יוכלו לראות או לקרוא ולחוות אותם כפי שיוצריהם חוו אותם בקדחת של מוחם.

זוהי מתת גדולה שניתנה ליוצרים, והאנתולוגיה הזאת באה ונתנה למתת הזאת במה כדי לאפשר ליוצרים השונים להמחיש אותה, מבלי להימצא בכורח של הפקת ספר עצמאי משלהם אלא להיות שותפים לאחרים. אלה מצויים כאן לעשרות, ארבעים ותשעה, כאמור, והם שופעים ביותֵר משדה אחד של יצירה.

יש במבחר הגדול הזה מחוזות של שירה, של סיפורת, של ציור ושל צילום והמגוון האנושי מדהים: צלמים וציירים, מספרים ומשוררים, מהנדסים ומתכנתים, מורים ותלמידים, צעירים ומבוגרים, טריים ומנוסים (הכול כמובן גם בלשון נקבה) – וכולם נאספו כאן כמו לאיזו חגיגה גדולה ויצירתית, שניצחה עליה מי שיזמה ערכה והפיקה ביכולת אמנותית ומקצועית, שללא ספק מוכחת כאן.

חגיגה של מראות 

עשרה שערים מכיל הספר, וכותבת עליהם מליק-שירן: "במהלך עבודתי על הספר הקבוצתי, חוויתי חוויה מיסטית. כל שער בספר נפתח בצורה של מנדלה (מעגל). המַּנדָּלָּה מסמלת את היקום ואת נפש האדם.

"כל יוצר המשתתף בספר זה הביא עמו את מעגל האור שלו שעטף אותי וזהר מתוכי. שערי הספר הם מעגלי האור שמילאו את כולי. מעגל של אור אחד הוביל אותי אל מעגל אחר. השירים והסיפורים פילסו לי נתיבים מוארים. הרגשתי שאני צועדת בבטחה בתוך מעגלי אור. מסעות אישיים הפכו למרתקים בעיניי. הרמוניה של אהבה, אמונה והרמוניקה של צלילים שפה הרחיבו כל הזמן את רגשותיי" (מתוך "אחרית דבר", עמוד 236).

כאמור, לא אזכיר שמות של כותבים, או ציירים, או צלמים כפי שהם באמת ראויים, כי אי-אפשר להזכיר את כל השמות, אך עליי לומר שההפקה מרשימה עד מאוד, כי גם הציורים והצילומים בפני עצמם יכולים להוות תערוכה יפהפייה, מרנינה, חגיגה של מראות ושל גוונים. ואחרי הכול יכולה גברת מליק-שירן לברך על המוגמר ולהיות גאה בתוצר שהוציאה מבין ידיה. תוצר של רוח.

אך לא פחות ממנה יכולים לחוש גאווה כל אלה שנאספו בספר הזה – להיות גאים לא רק על הביטוי של עצמם, אלא גם על הכלי המשובח ועל הדרך המכובדת והמהודרת שבה אותם ביטויים שלהם מוצגים.