|
בספר שיריה הראשון "עד השמים ובחזרה", מביטות עיניה של עידית ברק לכאן ולכאן, למעלה ולמטה, על עצמה ועל הקרובים לה ועל החיים כנתון שצריך לחיות עמו, ומה שיוצא ממנה זה האדם שחי בין כאן לשם ולבין עצמו, ובאותן עיניים שלה היא רוצה לעטוף על הכול באיזו חמלה ומחילה ▪ ▪ ▪
אחיזתו של הספר ביד משרה נעימות. זה הדבר הראשון. העטיפה מלאת גוונים חמים ונעימים שיכולים להשרות אופטימיות, אפילו אופטימיות בלתי זהירה. אך בוודאי לא נבחרה תמונת העטיפה במקרה, זו באה לקדם אותנו פנימה אל החום ואל העדנה שמפזרת עידית בין דפי הספר. כי אלה הם הגוונים שהיא רוצה לראות, שהיא רוצה לפזר סביבה על-אף ולמרות שקיעותיהם של החיים. יש רוח טובה שמפעמת בלבה ואומרת שלמרות הכול החיים ביסודם טובים, גם אם לפעמים יש בלב הזה שלה אירוניה מסוימת על טבעם של הדברים.
אַל תְּסַפְּרוּ לִי ומדוע עלינו לדאוג שיהיו? האם השמים אינם בבחינת מגננה אלוהית שאולי חסרה לנו? איזו כיפה ששומרת עלינו, לא רק חלל ריק ועמוק ומעורר תהיות? עם זאת יש לכול אחד מאתנו שמים משלו. איזו שאיפה להגיע אליה, איזה רום של הנפש ושל הצלחה להגיע אליו. זה יהיה היעד, אבל מוטב לו להיות מסומן כגבול של שאיפה, שעל אף רוּמו עדיין תישארנה רגלינו נוגעות באדמה כדי לא לנסוק רחוק מדי ולחרוך את הכנפיים. והאם משום כך נשימותיה של הכותבת קצרות? זינוק ועוד זינוק? מעוף ועוד מעוף? נשימה ועוד נשימה? שיר ועוד שיר? ולמה כתבתי כי נשימותיה של הכותבת קצרות? – כי השירים קצרים ברובם, נולדים באיזו אבחה שדוחפת אותם ממנה החוצה. הם מובאים בכתיבה חופשית למדי, באים ונכתבים ולעתים כמוהם כהגיגים שנבעו ממנה הישר אל הנייר. אלא שהתחושה שמתעוררת למקראם, היא שבתוך נפשה של הכותבת זרמו הדברים מתוך איזו נביעה לירית שהיא שירה במהותה. באה נפשה ורשמה כך את הליריקה שיצאה מתוכה. אביא כאן כמה מהם לכאן: אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָרֶגַע / בּוֹ אַתָּה מַפְשִׁיט אוֹתִי / מִכָּל הַמַּחְשָׁבוֹת – (עמ' 50) זה נראה פשוט וזה מטעה לחשוב. כי קלילות השורות אינה קלות הכתיבה, לא פעם זה ההפך. כי מה שהביא לקריאה שאינה מעיקה, היה בזכות קבלת הכותבת את החיים כפשוטם, על הטוב ועל הפחות טוב שבם. על השמחה שיש בה אור, על העצב שיש בו מחילה, על הכאב שיש בו חמלה. וטוב לה לעידית ברק באשר היא. כי היא רואה את הטוב במה שיש לה, אינה רוצה שינויים. אולי היא גם חוששת שמא גם הטוב היחסי הזה יחמוק, ממש כמו החיים המתעתעים עצמם. לפי כך לאהבה, לתשוקה, לחדוות החיים בכלל – גם אם הלהבה כבר אינה כווה כבעבר, גם אם התשוקה כבר לא עזה כפי שהייתה, גם אם הגוף כבר אינו מרתק כפי שהיה – היא חשה כי על-אף ולמרות הכול עדיין אפשר לשמוח על מה שיש ולברך על החיים עצמם. בּוֹא נַשְׁאִיר אֵת הָאַהֲבָה כי אחרי הכול, היא אומרת, איננו יכולים להשיב לעצמנו את האתמול על-אף שהיה בו מן הטוב. הלא אין להם סוף, לגעגועים, אי-אפשר להגיע אל סופם, המחשבות תמיד חוזרות אלינו ומביאות אתן את הכמיהות שנוגעות באנשים כמונו ומולידות את השירה. האופטימיות הזאת שלה, הסלחנות הזאת והחמלה ששוכנות בה ומוצעות לחיים, מביאות אותה להיאחז בשלב ראשון ברוח אירונית למדיי. כי היא יודעת שהיא עצמה שייכת יותר לתחושות מאשר למעשים. בהשתוקקות לרגשות יותר מאשר להישגים. והיא מנסה לבטא זאת בשורות פשוטות לכאורה שמסבירות היטב את ישותה, ואלה יכולות בדרכן התמה לעורר בנו חיוך מסוים שבו היא מדבקת אותנו: הָרוֹפֵא אוֹמֵר אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת אלא אז, מששבענו מן האירוניה, ואני אומר זאת בלשון רבים, באה הציניות. אולי בלית ברירה זו באה, כדי לגבור על רגעים קשים כמו גם על תסכולים ועל חוסר האונים לקבוע דברים. ומתוך ההסתכלות הכואבת שם בפנים אך חומלת ומוחלת מעט, היא יוצאת מתוך עצמה ורואה את כאב האדם האחר. היא רואה את העולם שאינו אותו עולם שלה אלא של אחרים וראה זה פלא: היא נוכחת עד כמה הוא עולם מקביל, בו הנפשות כנפשה והיא כואבת למען אלה ורוטנת: תִּיק מִסְפָּר כָּךְ וְכָךְ ואז מגיע המוות. כמו בהדרגה, אחרי החיוך, אחרי האור, אחרי החמלה ואחרי המחילה מגיע אם נרצה ובאם לא נרצה המוות. מגיעה הליכתם הבלתי נמנעת של אלה שהלכו, ההישארות מאחור של אלה שנותר, נושאים בתוכם את כל אותן התחושות ועושים כדי לשרוד, להאמין ולומר כי זה כך. כי זאת דרכם של החיים ואנחנו בסדר. אנחנו נסתדר. וכך היא כותבת: תּוֹךְ חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים גם על אחיה שעזב אותה והלך לעולמו היא רושמת במילים מעטות אך לוהבות את מועקתה: "אָחִי הַמֵּת / חַי בִּי מֵעֵת לְעֵת / וּבְכָל פַּעַם / שֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּמוֹתוֹ / אֲנִי חָיָה אֶת הֱיוֹתוֹ" – ("אָחִי", עמ' 30). כך הופך הכאב לשורות שהן יופי, שהן ריחוף, כמעט הזיה של תחושות. ומה נותר לנו אם לא היום שלנו, אם לא הלילה שלנו, אם לא האדם שלצדנו, האהבה שלנו והנחמה שלנו בחום שאופף אותנו מגופו ומנפשו של אחר שאנו אוהבים, שאוהב אותנו. כך דרכו של האל: לשלוח אדם אחד אל אדם אחר כדי שיאהב אותו ויביא לו צרי ונחמה על מה שהוא עצמו ברא. כְּשֶׁחֲשֵׁכָה אוֹפֶפֶת אֶת הַחֶדֶר בסיום אביא את השיר שאולי מבהיר את מהותה של המשוררת, את תחושותיה, את מחשבותיה על עצמה, באותם הצבעים שבהם הרבה מאתנו היו רוצים לראות עצמם: להיות אולי שונים, יפים יותר, טובים יותר, חזקים יותר ומוצלחים יותר. כי האופטימיות שעידית צובעת בה את הדברים – על-אף מה שחותר תחתיהם מעולם המציאות ומנסֶה להחוויר אותם – היא תוצאה של החלטתה שלה להיות מחויכת. החלטתה להיות שלמה, גם בעודה יודעת ומבינה שגוונים אלה צבעוניים יותר ממה שמעניקים לנו החיים הממשיים, מה שמחזיר את המחשבה לעטיפת הספר האוטופית. רָצִיתִי לִהְיוֹת מַסֵּכָה מְחַיֶּכֶת רצתה ולא רצתה. רצתה ולא יכולה. מי מאתנו באמת רוצה ומי מאתנו יכול. כי מסכה היא רק מסכה לאחר הכול, ואילו השירים הם נפש. ואם השירה נגעה בנפשה הרי שהיא תחזור, ואנחנו נחכה לה. אני מאמין שנפגוש אותה בספר שיריה הבא, כי כך היא כותבת: "לְכָל אָדָם / יֵשׁ גַּעֲגוּעַ לַמַּשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר / לְכָל גַּעֲגוּעַ / יֵשׁ אָדָם / שֶׁתָּמִיד חוֹזֵר אֵלָיו" – ("לכל אדם", עמ' 81). |
|
