מאין באים המים, מאין מגיע האור מאת הרצל חקק

לא פעם אנו שואלים את עצמנו, מה כוחה של שירה, האם נוכל לחיות בלעדֶיה. העולם הופך להיות קר יותר וטכנולוגי יותר. כוהני המילים ממשיכים לשורר, וככל שהדורות חולפים, הלב חש במשקל הסגולי המיוחד של ההשראה הפואטית. יש לשירה משָׂא רוחני אמיתי, הכוח הבראשיתי לבקֵע קירות ולבבות, הכוח לעורר.

ספר שיריה של יהודית מליק שירן קורע מסכים, מגביה עוּף: מליק שירן הוכיחה את יכולותיה בשדה השירה בֶּעבר, כתבה ספרים לילדים, ספרי פרוזה, וגילינו את כישרונותיה בטיפוח דור הכותבים של המחר: תחרויות כתיבה לילדים ולנוער.

לאורך כל דרכּה ראינו, שיֵש תמיד רובד נוסף לַרובד הגלוי. הן בפרוזה והן בַּשירה, יש למזוודה של יצירותיה 'רצפָּה כפולה'. יהודית מליק-שירן מחפשת את השכָבות הנעלמות, את המפלסים האלגוריים, את לשון התפילה המבקַעַת לבבות ורקיעים.

קַדֵשׁ נָא תְּפִלָּתִי צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי

בְּפָנֶיךָ אֶפְתַּח סְגוֹר לִבִּי

כך שרה המשוררת.

אין זו תפילה מספרֵי הקודש, אבל עמוק בַּלב מבקשת המשוררת, שתשרֶה קדושה על כתיבתה, להשרות גובה שמים בכל שורה, כממריאה על-כנפי ציפור. היא מבטיחה ליושב במרומים, שתפילתה ראויה: היא תפתח לפניו את סגור לבה, ובכך תִּשרה הילה של נשגבוּת על המילים הנכתבות.

אִם תָּבוֹא מַנְגִּינָה לְחַדְרֵי לְבָבִי

אֶל נִגּוּן אֱלֹהִי חַבְּרִי נָא אוֹתִי.

ובשיר אחר:

פַּעַם בְּחַיַּי לִהְיוֹת אַחֶרֶת בשער 'רקדנית מילים':

רוֹצָה לִרְקֹד

כְּמוֹ נוֹצָה בָּרוּחַ

לְהִתְמַסֵּר אֶל הַצְּלִילִים

וההתמכרות לניגון גם בשיר נוסף – הניגון הזה

הַנִּגּוּן הַזֶּה שֶׁנּוֹלַד מִפְּעִימַת חָזֶה

בָּא לַעֲטֹף אוֹתִי

בְּאַהֲבַת הָאֵל

ליהודית מליק שירן יש כישרון מיוחד במינו. מי שעקב אחר סרטי היוטיוב שלה, נוכח די מהר, כי יש לה יכולת הלחנה נפלאה, והניגון שלה אכן נשמע כִּצליל ממרומים. היא חשה, שהניגון שנולד בקרבּה נובע מלמעלה, הניגון הזה הוא מעטֶפֶת אלוהית, מַתָת אל.

לְאָן בּוֹהֶה הַמַּבָּט שֶׁלָךְ צִפּוֹר?

וַאֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לִקְלֹט אֶת עֵינַיִךְ

לִתְפֹּס אוֹתָן וְלוּ לְרֶגַע קָט

לָגַעַת בָּךְ.

הרי לנו עוד שביל, שבּו הולכים שיריה של שירן: הם ממריאים, הם מלאֵי תשוקה למבט במרומים. לא רק לָעולם הנשגב למעלה. כוחותיה הנפשיים והפואטיים מזדהים עם מבטי הציפור, בת כנף שקראה את לבה, וידעה להגשים את המשאלה. היא ואותה בת כנף חוברות זו אל זו מעל החלל והזמן – לנסוק אל על.

יש למשוררת רצון עז לקלוט את עיני הציפור, והיא חשה, שתמצא שם את שאיפותיה להמריא, לפרוץ את גבולות המקום והזמן. אנו עדים לבקשתה צנועה: להטמיע חייה במעוף של הציפור, בהתבוננות החודרת שלה:

לִתְפֹּס אוֹתָן וְלוּ לְרֶגַע קָט

לָגַעַת בָּךְ.

שאלנו, מה כוחה של שירה, והנה קיבלנו תשובה שוברת גבולות. משורר ספר משלֵי, רצה לדעת את דרך הנשר בשמים. המשורר המקראי היטיב להנחיל לנו את מסילותיה של השירה:

שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי

השירה מבקשת לתור אחר המופלא, הנפלא, פלאי עולם. יופי נסתר, שעֵין אדם לא רואה במבט שטחי. אכן זו הדרך שבּה נוכל להבין מדוע מבקשת הנפש האנושית את לשון השירה. אני מניח שחיים נחמן ביאליק היה אומר: אם יש את נפשך לדעת את נפש השיר ואת דרך השיר, לֵך אל השיר. הבה נלך בנתיבי שירתה של יהודית מליק שירן, להבין את נפלאותיה, את הקסם המיוחד של אותה לשון ייחודית, אותה תפילה מבַקַעת מחיצות, נוסקת עם מסלול הציפורים.

בשיר 'קדש נא תפילתי' היא שרה:

טַע בִּי נִגּוּנֵי שִׁירָה לְחָזֵק כּוֹחִי.

ובהמשך:

וַאֲנִי כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

אוֹהֵב אוֹתְךָ אֵלִי רַחוּם וְחַנּוּן.

חַזֵק תְּפִלָּתִי מִבֹּקֶר עַד עַרְבַּיִם

בפסוק הראשון אנו מקבּלים אֶרמֵז לפסוק מתהלים, פרק א פסוק ג:

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל-פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם

זה המזמור הפותח את ספר תהילים. משפט מפתח זה נאמר על גורלו של הצדיק. הצדיק, על-פי המזמור, זוכה לרווחה ולנחת, עץ שרווה מים ללא דאגה. במזמור של תהילים, הנושא הוא שכר ועונש. הצדיק יבוא על גמולו. בשיר של מליק שירן – דימוי המשוררת כשתולה על פלגי מים, מצייר אותה כמי שזכתה בכוחות השראה נשגבים, יכולת ביטוי עזה, כושר להתפלל בעוצמה של מים גועשים.

המשוררת מבקשת מהאל:

חַזֵק תְּפִלָּתִי מִבֹּקֶר עַד עַרְבַּיִם

אתה קורא בשירת יהודית מליק שירן – ומיד עולים לפניך שירות מקראיות נשגבות: שירת דבורה או שירת דוד ליהונתן, שירת חנה מלאת החוכמה וכמובן שירי תהלים המחכימים ומלאי הרגש. אנו מוקסמים מן הדימויים בשיריה – וחשים ברובד הנסתר שנסחף אל השירה המקראית: אותן דַקויות ספרותיות, רגשות כמעין המתגבּר, קשר עז לָאמונה, שירה ממעמקי הלב.

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאְתִּיךָ יָהּ

לְךָ אָשִׁיר הַלְלוּיָהּ.

כך היא שרה בשיר 'הניגון הזה'.

שוב אנו חשים את השאיבה של השירים האלה ממזמורי תהילים: "ממעמקים קראתיך יה".

השירה והאמונה מותכות זו בזו:

אָחִי הָלַךְ מֵחַיֵּי אֲחֵרִים אֶל חַיָּיו.

רוּחוֹ הָפְכָה בּוֹ

טִלְטְלָה יָמָיו וְלֵילוֹתָיו

בְּאֵשׁ בְּעֵרָה הֻתְּכוּ גַּעְגּוּעָיו.

השיר 'באש בערה'.

המַעֲבר הזה מחיים לחיים יוצר טלטֵלה, בעֵרה, הַתָּכה של רגשות וגעגועים. ראינו רמז לכך בשירים קודמים שהצגנו, הרצון העז לחצות גבולות מקום וזמן.

הקוראים נסחפים עם השירים וחשים את מסלול השירה המתפעֶמֶת: השאיפה העזה לספוג את האיכות והיופי בכל חלק וחלק של העולם, היכולת לדלג מחיים לחיים. בעולם הכלכלה אומרים, שסכום החלקים והתחברותם יחד – הם הרבה יותר מן השָלֵם. מדבּרים על תפיסה של סינרגיה. זה מתאים גם להבנת השיר ולַתפיסה הכוללת של השיר. יהודית ממחישה לנו, שאפשר להקרין דרך שורות השירים צבעים ומחשבות, הלכי רוח המבטאים אמת שנוסקת עד רקיעים, זהרורי אמת נשגבה, שלַמַדע קשה לבטא אותם.

אנו חשים, שהשירה מחוללת משהו בנו, היא נבנית מצירופי מילים, מארמזים, שיוצרים דו-שיח עם המקורות. יש למלים כוח לחשמֵל, לרגֵש, להרעיד לבבות. היכולת של המשורר ללוש את המלים בניגון ובמעוף, להפוך שברי מילים של חול – למזמורי קודש. המבט של השירה מבקש את העולם שמֵעֵבר לַשגרה הרגילה, תאווה עזה לגעת ביופי:

לֹא רָאִיתִי יֹפִי כָּזֶה מְאוֹדִי

מְנַתֶּרֶת עַל עַנְפֵי עֵץ הַלִּימוֹן שֶׁלִּי

בשיר 'ציפור'.

לרְצות יופי, לרְצות נסיקה למרומים. יש כאן תפיסה פואטית שובה לב: בשיר יש היגד, אבל השיר אינו מספר מילולית, אלא יוצר אווירה מיוחדת בין השיטין. השיר מַשְרה עלינו תחושה מיוחדת, ואין עיקרו למסור מידע או לספר משהו. מבטה מזדהה עם מבטה של הציפור, בת כנף שיודעת להיכנס אל פנים העולם השמימי.

מַבָּטֵךְ נִשָּׂא לַמֶּרְחַקִּים.

וחוצה כל גבול:

וְהַמַּבָּט

חוֹצֶה שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

השירה אינה נשארת כאן, ברצפת החיים הרגילים: בשיר משהו אסתטי, משהו מובנה, יש סדר וארגון פנימיים. שיר שונה מכל צעקה מרגשת בלב היער. השיר חוצב פנינים מן המראות של העולם. מליק שירן כמו אומרת לנו, זן דרך השירה: לְשַוות למלים מבּע מקורי וחדש, מבע של קודש, של הַמְראה על-כנפי הציפור, היכולת הרוחנית ליצור שלֵמות חדשה המפעימה אותנו.

משורר וחוקר שירה אנגלי בשם טיילור קולריג' היטיב להגדיר זאת כך: פרוזה – "מלים במיטב סדרן, שירה – מיטב המלים במיטב סדרן". הדגש הוא על המיטב שיש בשיר, על התמציתיות של הרגשות, על העוצמה שיש במבע המרוכז. המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון ניסתה להסביר זאת בצורה מאוד ציורית: " אם אני קוראת ספר וחשה כפור בכל גופי, עד ששום אש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת: זו שירה. אם אני חשה, כאילו הסירו ממני את ראשי, אני יודעת: זו שירה. אלו הן הדרכים היחידות לדעת זאת, וכי יש דרך אחרת"?

אתה קורא זאת – והנה לפניך שיר של יהודית מליק שירן שמערבב מצבי צבירה, שחודר לַתְהיות על פלְאֵי היקום:

מֵאיפֹה בָּאים המַיִם

ועולִִים על גדותֵיהם.

כמו מראָה מזדַהֶרֶת של החַיים

משְׁתַקפים המַיִם.

כוהנת השירה רואה את הרבדים הנסתרים של השחר העולה, את הקשר הסמוי בין המילים לבין העולם המשכּים כל בוקר:

הַבֹּקֶר מִתְעוֹרְרוֹת מִלּוֹתָיו

נִמְתָּחוֹת לְאִטָּן

חִיּוּךְ עוֹלֶה בִּשְׂפָתָן.

בשיר בוקר

מה פלא, שהיא שרה בשיר המופיע בשער 'רקדנית של מלים':

פַּעַם בְּחַיַּי לִהְיוֹת אַחֶרֶת.

ראו נא כיצד כוהנת השירה ניצבת בעמדַת הצופָה על היקום, שואלת שאלות יסוד שניזונות מראייה בלתי אמצעית, שאלה שנוגעת ביסוד הדברים. החיים והמים הם כַּמים הפּנים לפָּנים. ניגוני השירה מעניקים למשוררת כוחות – וראו נא, היא מבקשת מבורא עולם לתת לה כוחות אלוהיים:

טַע בִּי נִגּוּנֵי שִׁירָה לְחַזֵק כּוֹחִי.

ציטוט מתוך השיר 'קדש את תפילתי'.

הניגונים והמילים שבהם זוכים המשוררים, הם מתת מלמעלה ויש בהם לרומם את הראייה השירה, לתת להם כוח מיוחד – הן בביטוי נפלאות הבריאה, הן בביטוי של מעמקי הרגש.

הכוח האלוהי נותן למשוררת רפואה ועוצמה:

"בּיצָרון לחַיי. צֳרי למילוֹתַי".

המשוררים בעיניה הם שליחים של כוחות נשגבים, ואת הבשורה שלהם הם מנחילים לעולם. תכלית השירה לתת לקוראים תחושה של נשמה יתרה. השירה. השירה היא חלק פנימי מן המהות שלנו, כוהני השירה הם צינורות שפע להעשיר את החיים. ראו נא איזה מראה נשגב נחשף בפנינו בשיר ' איני יודעת.

"גְּלִימַת זָהָב

הָעוטֶפֶת את האופֶק".