שלמות מבעד לשברים מאת הרצל חקק

שירה אינה בוחרת לתאר רק שלמות ויופי ואושר, ויפעת גדות אכן בחרה להאיר את הפינות הסדוקות, לחפש בהן את השלמות וההוד, פשר הבריאה.

כמשוררת היא מציבה משקפת לתאר את העולם הפנימי והחיצוני, ויודעת שצדק מתחיל בבית: עליה לתאר לא רק את השברים והחושך בחוץ. עליה להביט בחייה שלה, לחשוף את עצמה – והיא מביעה הכל באומץ:

"אני שלמה

עם שבר

שבר גדול

לאורך כל הגוף" – השיר מופיע על דש הכריכה.

שירתה אינה מחפשת את המובן מאליו, ומבחינתה עיני השירה מתבוננות מבעד לרקמה המוכרת: שירה מבחינתה אינה בתחום העולם המובן. אין היא בורחת מן הזר ומן החושך, ואתגר השירה הוא לגעת בהוויה בכל מגוון פניה, לפענח מצבים, לצייר אותם ממבט ראשון, לצלול אל מחוזות הרוח. בהתבוננות הזו היא מעניקה לחושך ולאור עוצמות אנושיות וחיים חדשים – עמוד 66:

"סגרתי את הדלת

כדי שהחושך לא יברח

ויכתים את האור

שבחוץ".

לכוחות השיר יש כוח לשמור על העולם, לאחוז במציאות האפלה, להותיר מעט אור זך בחוץ. אל לנו לשקוע רק במציאות ורודה, משום שדרך זו תוביל להתרחקות מן הגילוי של הפשר האמתי. המבט העז נוכח הקורה, נוכח השינויים, הוא זה שיוביל להתבוננות השלמה, מבט שייתן חיים לכל שבר.

בין השיטין מחלחלת בנו התובנה הסמויה: אל לנו להתמכר רק לנוחות ולאור ולרגעים השובים אותנו ביופיים הזמני, באשליות חולפות. באומץ היא מביטה נוכח המציאות וכותבת:

"אין צורך באופטימיות

היא מרחיקה אותנו מעצמנו", עמוד 67.

אין היא באה לקנות אושר מדומה, היא רוצה לגעת במציאות בכל מצב:

"התקווה הכּוזבת

מכרסמת בגופנו

כל רגע של אושר מזוקק

שלעולם לא יהיה

יותר מבּועה שברירית

של הרגע".

לשירה יש כוח לגעת בחוסר הוודאות ולהכין את החיים לקראת יום המחרת:

"אספנו מצוקות ופחדים

ונסענו

קרוב לפרחים".

חוויה זו מובילה לתובנות מאירות, לספיגת המילים ולצבעים, שמעבר לעולמות אילמים:

"בשדה חיפשנו סימנים למחר

אבל הטבע אילם

אין לו מחר ואין לו אתמול

רק שמיכה ענקית ועוטפת

צבועה בירוק וסגול".

והתחושה לנוכח ההתמזגות עם הטבע מובילה לאותה שאיפה לשקט – וגם הגשמת שאיפה זו אינה שלמה, תמיד יש שבר, יש כמעט: עמוד 81:

"הנחנו ראשינו

שקט

כמעט".

המסע הלא נגמר הזה בין שלמות לשברים, בין ודאות לכמעט – אכן מקרין גם על חיי האהבה:

האם קפא הזמן"

אי שם בעולמך

והאם יפשיר שנית

כששוב אפגוש בך" –

עמוד 34.

האהבה אינה גן של ורדים, ורקמתה מלאה סימנים של השתנות, קודים של חיבור ואיבוד דרך:

"אני מוחקת סימני חיים בבית שבנינו

ולבי מתמלא פחדים

איך תדע למצוא אותי בין חלליו המשתנים

פוררתי אבני בטון

ופיזרתי לאורך החושך

שתראה דרכך כשתשוב".

עמוד 29.

בכל רגע נתון יש עוצמות לספוג את כל הרעדות במציאות המשתנה, המטילה מורא, המחייבת להיערך מחדש:

"היכן היית רוצה לשהות

עוד רגע אחד

נוסף

לקחת נשימה עמוקה

ולהחליט בשנית

אם להישאר

או לבחור ללכת".

עמוד 93.

יש בכתיבתה של יפעת גדות רצון לעצב עולם אישי ייחודי, גם אם יהיה זה עולם לא שלם, לא ורוד, לא מבטיח אושר אינסופי.

כמשוררת היא נוגעת במשברים ובחושך וסדקים, ומנסה לחזק את עצמה באמצעות התחברות לכוחות הקוסמיים, לתנועת הזמן:

אני רוצה לעצור את הזמן"

אבל להמשיך ללכת

לדבר על ליבו

שיאט את צעדיו".

עמוד 90.

השירה מחייבת מבט ממושך, התבוננות לעומק, ספיגה של השינויים לעומק, לאט – ואולי זו הדרך היחידה שלה לחפש מוצא. לאחוז במילים ובשירה כדי לחפש רוגע, מעט מן השקט.

שירים רבים בספרה של גדות מעידים על מעיין רגשות שפורץ וקשה לו לעצור, מבע אנושי סוחף, שמבקש תעצומות. דפי הספר אכן אוצרים סערה, שורותיה סוחפות את הקוראים להישיר מבט, ללא להפנות עורף לראייה החודרת, לתשוקת החיים, להבנה שתבוא, שלא תפסח על עוז הרוח לקבל את הרעידות שתבואנה, את השינויים, לדעת לאחוז בנכונות להבין את משמעות החיים.