שרה אדר

שרה אדר, היא גננית נוף ומשוררת.

בת הרשל צבי ומינה וינברג

ילידת סוצ’אבה, רומניה

נולדתי בשנת 1936 בסוצ’אבה, רומניה. יש לי שתי אחיות ואח, אני הצעירה. אבי פרנס את המשפחה כסוכן נוסע ורק בסוף השבוע הגיע הביתה. גרנו בבית עם חצר גדולה שבה גידלה אמי תרנגולות, פרחים וגינת ירק.

בקיץ 1941 תפסו הז’נדררמים הרומנים את כל הגברים היהודים וכלאו אותם בבית הכנסת. לאחר שלושה חודשים הם שוחררו בפתאומיות וכעבור שבוע הוכרז על גירוש כל היהודים מהעיר. אמי הכינה ריבה בקופסאות גדולות ובתחתיתן הסתירה את התכשיטים שהיו לה, כמו כן תפרה לכולנו תרמילי גב וגם לי, למרות שהייתי רק בת 5. אבי וחבריו שכרו עגלונים להעביר את המזוודות ואת הילדים הקטנים לתחנת הרכבת שם דחסו אותנו לקרון בהמות בצפיפות רבה. לאחר יומיים הגענו בלילה גשום לנהר הדניסטר. על רפסודה רחבה הבנויה מקרשים ובלי מעקה, העמיסו המון אנשים, ילדים וציוד. כך הגענו לטְרַנְסְנִיסְטְרִיָה.

במוגילב ריכזו את אלפי הפליטים בקסרקטין מגודר בתיל בתוך אולמות ענקיים וריקים. כל בוקר גירשו הז’נדרמים את האנשים מאחד האולמות בהצלפות שוט החוצה למצעד רגלי אל מותם בשטחי הביצות. אבי שיחד את אחד הז’נדרמים כדי שיגיד לו איזה אולם מיועד לגירוש וכך דחינו את הקץ. באחד האולמות בקסרקטין פגשנו את סבי, את אחיותיה של אמי ואת בני משפחותיהם, וכולנו נדדנו מאולם לאולם. אבי העביר את שלוש המשפחות לעיר מוגילב הסמוכה ויעץ גם לחבריו לעשות כן. אבי וחבריו שכרו משאיות של גרמנים ורק הנשים והילדים נשלחו לעיירה מורפה. פליטים רבים כמונו הצטופפו באולם ציבורי, שם העברנו כמה שבועות, עד שאבי הגיע. מעבר לנחל התגורר שרול עם משפחתו, והוא קיבל אל ביתו עוד שתי משפחות, 11 נפשות, וישנו על דרגש ארוך, על שקי קש. ליקטנו בשדות הקפואים כל מה שניתן להכניס לפה. כך עברו עלינו שלוש שנים וחצי של עבודת פרך, טיפוס, רעב וקור. כאשר הגרמנים החלו לסגת, אבי וחברו קנו סוס ועגלה, וחזרנו למוגילב, שם פגשנו את אחיותיה של אמי וילדיהן – את בעליהן גייסו הרוסים לצבא. סבא, כך נתבשרנו, נפטר מטיפוס.

בדרך לא דרך, ברכבות צבאיות וברגל, הביא אבא את שלוש המשפחות לצ’רנוביץ ומשם, ממש ברגע אחרון, עברנו את הגבול לרומניה. צעדנו ברגל כשבועיים עד שהגענו לסוצ’אבה.

עד עלייתנו ארצה חיינו בעיר הולדתו של אבי, בַּקְאוּ. למדתי שנתיים בבית ספר יהודי. שתי אחיותיי ואחי הצטרפו לתנועת השומר הצעיר. ההורים הצטרפו אף הם לתנועת המבוגרים של השומר הצעיר והחליטו לעלות בדרך בלתי לגלית – אחרי שהסדירו את צירופנו, מלכה אחותי ושלי, ל-500 הילדים שורדי השואה שעליית הנוער ארגנה, לשהות של כשנה בהולנד, תוך לימוד והכשרה עד לעלייה.

באוקטובר 1948 עלינו ארצה באנייה “נגבה”. חבריי ואני הגענו לקבוץ בית זרע, ביתי הראשון בארץ, שם למדתי ואחר כך שרתי בנח”ל.

ב-1957 נישאתי לדן אדר. יצאנו בשליחות הקיבוץ לשנת עזרה לקיבוץ הצעיר “חורשים” עם בתנו התינוקת, ובקיץ 1966 עברנו עם שתי בנות לקיבוץ חורשים. עבדתי 40 שנה כגננית נוי. ערכתי 4 שנים את ירחון הגננים “גן ונוף”; קיבלתי תעודות הוקרה על “תרומה מקצועית לענף הגינון” ועל “תרומה לפיתוח הגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים”. אני עיתונאית במערכת “כיוון חדש” – עיתון גמלאים.

תיעדתי את קורות חיי בספר “החיים כסיפור” ופרסמתי שני ספרי שירה: “הולך וגבו אל פרחיו” ו”עת הדבש”.

לדן ולי ארבע בנות: נטע, מעין, שלומית ויערה ו-11 נכדים.

'עת הדבש', מטעין את הקורא בחוויות מסקרנות ומרתקות שחוותה המשוררת שרה אדר בפגישתה עם נופי טבע ואנוש. משבעת שערי – הספר  עולה הדיוקן הלירי של המשוררת, המעיד על ראיה פיוטית מיוחדת ואותנטית. חיבור מדהים ובלתי אמצעי בין המשוררת לנוף הדומם והצומח  בורא מילים, על דקויותיהן טעונות המשמעות ויוצר לשון מטאפורית צבעונית ומקורית.

שירתה של שרה אדר מבטאת אושר והתפעמות בראשיתית כמו גם כמיהה ועצב, כאשר היא נוגעת בזיכרון ובשכחה, בפיוס ובנחמה, בנצחי ובחולף. אוהבי – השירה, המחפשים בצימאון ובערגת הגעגוע את כוח ההבעה של המילים, ימצאוהו בספר זה.