"שמיכת הפלאים של נעם" – מפתיע ובעל מעוף מאת אדלינה קליין

המשוררת והפרוזאית רחל סיידוף-מזרחי ילידת הארץ גדלה בכרכור והתחנכה בכפר פינס. במקצועה הנה אחות מוסמכת. מיצירותיה הראשונות ראו אור ספרי הילדים והנוער "בחרוזי התנ"ך" (1989); "בחרוזי הנ"ך" (1990); ו"בקסמי הג'ונגל המסתורי" (1993); הרומן האוטוביוגרפי: "בצפורני הגורל" ראה אור לראשונה בשנת (2003) ובמהדורות המחודשות בשנים (2008, 2009); מספרי שירתה הופיעו: "חורפים ושמשות" (1992); ו"בשחר היקיצות" (2009). בשנת (2009) ראה אור גם ספר הילדים: "שמיכת הפלאים של נעם".

בספריה של סיידוף ישנן אלמנטים אותנטיים בעלי מסרים חינוכיים ודידקטיים שאינן פוסחים על העבר ומתחברים אל ההווה באופן אינטואיטיבי.

בכתיבתה יש חיפוש אינטלקטואלי מתמשך אחר משמעויות 'הטוב'. מובן שאין ציווי כמו: 'עשה' או 'אל תעשה' אך בעלילות ובתרחישים ישנן השתקפויות מובהקות המצביעות על הכדאי והרצוי בחברה הפוסט-מודרנית.

ב"שמיכת הפלאים של נעם" עניין 'הנתינה' 'והדוגמה האישית' תופסים תאוצה ולא פעם מתעכבים על גורמי המוסר והצדק. כן נמצא בספר מרנין זה, כי הגורמים הללו פעילים באופן יוצא דופן בדומיננטיות מרובה.

הסיפור מתחיל עם התינוקת נעם אשר קיבלה בילדותה שמיכת פלאים מדודתה נאווה. השמיכה החמה והרכה הייתה כה נעימה שהיא כבשה את לבבה של נעם אשר העניקה לה שם חיבה: "נימני". ומאז שהחלה לעמוד על דעתה איננה זזה בלעדיה לאף מקום. 'השמיכה' הפכה למנוף, עמה יכלה לצאת למסעות פנטסטיים מלאי תעוזות וסכנות שערבו בדרך.

יחד עם זאת, תמיד ידעה ש'נימני' תגן ותסוכך עליה מכל רע. ואכן קיבלה דרכה פוּשִׁים למכביר. בנוסף, שאבה אהבה ופינוק מחיק משפחתה המגוננת (אשר חיזקו אצל נעם את ביטחונה העצמי). דבר זה מובהר היטב בפני הקוראים, בפוגשם את נעם בסיטואציות שונות: לפני כל מסע; במסע עצמו; ובעיקר בשובה מהמסעות החלומיות אשר היו – גם מפחידות לעיתים. אך גם מלאות תוכן ועניין. התיאורים בספר הילדים שלפנינו, קלילים וקליטים והם מובילים להתפתחות החשיבה היצירתית אצל הילד הרך.

הקורא יפגוש בארבעה מסעות. המסע הראשון של נעם עם 'נימני'(שמיכת הפלאים), מתקיימת "בארץ ים-ים". שם פוגשת נעם בכל בעלי החיים שמשכנם בים. לגיבורתנו הקטנה ניתנת הזדמנות פז להראות את אופייה השקט והנוח כלפי הסובב (ואני מצטטת): …"בעודה מלטפת בידיה העדינות את פני: כל מי שעומד בדרך כשהיא משמיעה את קולה הערב, עד שכלם מוקסמים ממנה". והיא מובלת (כנהוג באגדות) אל הארמון של המלך והמלכה.

כמובן נמצא בשפע לא מבוטל את מושגי ה'הליכות והנימוסים' – למין ההרפתקה הראשונה. כך זוכה נעם: "המתיישבת לרגלי מארחיה הכבודים בנימוס ובתודה/בעוד המלכה מעניקה לה כתר מפנינים יפיפיות"…

אותם הניואנסים, שַׁבִים על עצמם גם ביתר המסעות. במסעה השני, מגיעה נעם אל "ארץ הנְמלָם" שם היא פוגשת בנמלים אדומות מרחפות ורועשות ומאיימות. נעם הבינה במהרה כי במקום המוזר הזה, 'לזמן' יש מטרה מאד חשובה – וכולם שם חייבים להיות חרוצים ומועילים.

היא אף רוכשת את אמונם, כאשר היא מצילה לשניים את הכנפיים אשר נמעכו (בעת נחיתתה עם השמיכה 'נימני' בארצם). לאות פיוס נוסף, היא הציעה לפניהם מהממתקים שבכיסה… והסוף הוא 'טוב' כצפוי. אפילו קיבלה מרַמֵי המעלה שבממלכה מתנה: "זוג מסורים ("שאם אך תשפשף אותם הם מיד מנגנים").

הנה במסעה השלישי מגיעה נעם אל: "ארץ הקר שם". במקום, היא פוגשת המוני פינגווינים ומצליחה להציל שני גוזלים שמעדו לים (וכמעט נטרפו על-ידי הכרישים…) כמובן גם כאן, המעשה הטוב שעשתה, הוביל אותה להתקבל בשמחה רבה בארמון המלוכה. …"שם פגשה את מלכת הקרח שיצאה במחול בחברת 'לַפְרְקוֹנִים' הדומים לילדים ובידי כל אחד חמת חלילים"…

שלושת המסעות וההרפתקאות שקראנו עד כה – שונות בתוכנן, אך זהות במהותן מבחינת הרישום האֶלגוֹרִי המרומז של סיפורי מעשיות. מפני זאת טוב עשתה המחברת שהכינה מבעוד מועד אתנחתה קלה, במגמה לקרב אל דמיונו של הקורא הצעיר את עיקר המעשה -שתחילתו: 'בשמיכה נימני'…

הנה כי כן מה שקרה לה 'לנימני' (לאחר כל אותן הרפתקאות), שאחד מהפרנז'ים שלה נקרע… נעם מאד נעצבה והלכה לשאול בעצת סבתא רחל, אשר מיד מצאה פתרון והטליאה את הקרע עד שהייתה 'נימני' ממש כתמול שלשום.

מהמעמד הנכבד הזה מובילה אותנו המחברת באמצעות 'נימני' אל: "ארץ השן". מה סיבה מצאה הסופרת לשנות פאזה? מה פתאום "ארץ השן"? הנה כאן טמון סוד העניין. שכן ראשיתן וסופן של שלושת העלילות המופלאות הראשונות, אינן דומות לעלילה האחרונה – שכן היא מוגשת לקורא הצעיר 'כתנאי וכאמצעי' – המוביל ללא כחל וסרק אל 'מוסר ההשכל'.

מסתבר, שאם 'לנימני' (שהיא איננה אלא 'חפץ' ככל החפצים), קרה מה שקרה, ואחד מהפרנז'ים שלה נקרע, הדבר עלול לקרות גם – לחי; לצומח; ואף לילדה כמו נעם. וה'הענשה', (המכוונת הזאת) מוליכה אל נשׂוּא הספר שלפנינו. איך מחלצים את ה'פחד', מילדה קטנה המאבדת שן אשר כאבה לה?!.

המחברת, פותרת את הנושא: ב'הולכת שולל', ומַחִילה את משִׂימת האחריות והחילוץ (מהמצב המביך), על 'החפץ' האהוב על נעם הלא היא: 'השמיכה נימני'.

מסתבר 'שלחפץ' אין חששות כלל מהמשימה האחראית הזאת. היא לוקחת את נעם אל עולם הדמיון, ומוצאת מקום מקסים לנחיתה בטוחה: ב"ארץ השן". המעשייה הנפלאה מתקבלת בזרועות פתוחות אצל נעם. כך סוף סוף היא יודעת אל נכון, להיכן נעלמו שיני הילדים הקטנים.

שם, בממלכה הגדולה פגשה נעם עטלפים מאיימים; ופיות: אחת רעה. ואחת טובה. אבל זה עוד כאין וכאפס לעומת מה שהיא בסך הכול חווה: היא פוגשת בדרכה: בניינים; ארמונות; מגדלים; גשרים; ורכבות; (ומסבירים לה כי כולם כולם נבנו 'משיני ילדים'). נעם למדה לדעת עוד כי השמירה במקום, מאד חיונית וקפדנית מפני שהיא מרתיעה מסתננים; מסלקת אויבים; ומונעת בעד שודדים ופורצים לגשת לשנהב השמור לילדים. שכן, תמורת השינים שנעלמים – כל ילד מקבל שיני שנהב יקרים.

האם משהו מכם צפה לפתרון מפתיע שכזה?! נראה כי הסופרת רחל סיידוף-מזרחי פתרה לנו את האחת הסוגות החשובות "מה יש לספר לילד במקרה דומה". הסיפור דמיוני כה 'מגניב'. שכן טרם חשב עליו איש, עד היום הזה.

יופי של ספר. פורה ומפרה. מפתיע ובעל מעוף. יופי של רעיון שובה לב אשר בסופו מוליך את הקוראים הצעירים מעמדה של כאב וחוסר ישע, אל עמדה מנצחת!.* ביקורת של אדלינה קליין על ספרה של רחל סיידוף מזרחי. הרשימה פורסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה"https://www.news1.co.il/Archive/0014-D-57644-00.html