מכתב של המשוררת הפסיכולוגית ארלט מינצר על "באר התבונה"

יהודית היקרה,

ניצלתי את החופשה לקריאה בספרך המלא וגדוש כרימון. התרשמתי משתי החטיבות הכלולות בו: חטיבת שירי התבוננות, אמונה ותבונה, וחטיבת השירים הקשורים לעבודתך הטיפולית.

בחטיבה הראשונה שירים המביעים אהבה מיטיבה, אופטימיות ואמונה בטוב. ההתבוננות בעולם היא "דֶּרֶךְ עֵינֵי הָרוּחַ" ו" דֶּרֶךְ עֵינֵי הַתְּבוּנָה", " פּוֹרֶטֶת עַל נֵבֶל אֶת בְּחִירוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה". המסר הוא:" זִכְרִי אֶת הַטּוֹב / נְדִיבוּת הַנְשָׁמָה", וזאת בצד התמודדות לא פשוטה עם כאבים עזים. השירה במצב זה היא" כּוֹחַ מְרַפֵּא " ומאפשרת "לִשְׂרֹד עִם הַכְּאֵב שֶׁיּוֹצֵר בָּךְ צְלִילִים".

אין זו כתיבה המסתגרת במגדל שן, יש לה מטרה "לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם סְבִיבִי"; "אוֹפְּטִימִיּוּת וְתִקְוָה צָמְחוּ מִשִׁירַי … יָדַעְתִּי שֶׁאֶהְיֶה לוֹחֶמֶת שֶׁל שָׁלוֹם בַּלְּבָבוֹת ". הדוברת בשירים מדמה את עצמה ל" רַקְדָנִית בָּלֶט– " עַל בִּימַת הַיְּקוּם הַבָּמָה שֶׁלָּהּ זוֹ הָאַהֲבָה"; " וְאַתְּ תִּהְיִי תְּפִלַּת הָאָדָם הָרוֹקֶמֶת אַהֲבָה וְחֶמְלָה בָּעוֹלָם"; כִּי עַל הַשָּׁלוֹם עוֹמֵד הָעוֹלָם / עַל הַפִּיּוּס, הַחֶמְלָה וְאַהֲבַת הָאָדָם".

האמונה בטוב אינה מתוך גישה תמימה; הדוברת מודעת  ל"מַחְשַׁכֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה", ועל כן  דורשת מעצמה: "אַל תַּרְפִּי כִּי רַק אַתְּ יְכוֹלָה לִבְרֹא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אוֹר". היא מסתייעת באמונתה באלוהים "ששומר עלינו" ובתקווה שאותה היא מדמה ל"קֶשֶׁת בָּעֵינַיִם"(עמ' 193)… "עֹגֶן בְּטַבּוּר הָאֲדָמָה"(עמ' …יוֹנָה בְּלֹבֶן כְּנָפַיִם".

התרגשתי מאד מהשירים על אחיך שנפטר מסרטן ושלזכרו הקמת את מפעלך המופלא "רדיו אפי-לוג". השיר "באש בערה" ראוי לציטוט במלואו:

בְּאֵשׁ בְּעֵרָה

אָחִי הָלַךְ מֵחַיֵּי אֲחֵרִים אֶל חַיָּיו.

רוּחוֹ הָפְכָה בּוֹ

טִלְטֵלָה יָמָיו וְלֵילוֹתָיו

בְּאֵשׁ בְּעֵרָה הֻתְּכוּ גַּעְגּוּעָיו.

 

אָחִי הָלַךְ בְּיוֹם קַיִץ שְׁרָבִי

שֶׁנִּגֵּב דִּמְעוֹתָיו

וְעִגּוּל שֶׁמֶשׁ כְּתַמְתַּם

פָּעַר לֹעוֹ

כָּל כָּךְ רָצָה לְבָלְעוֹ

בְּקַרְנָיו הַזְּהֻבּוֹת סִנְוֵר

מָשַׁךְ  אוֹתוֹ עַל חַיָּיו לְוַתֵּר.(עמ' 185).

לקראת סוף החטיבה הראשונה מופיעים שירי נחמה ותקווה העוזרים לנו לא לשקוע בייאוש למרות מוראות החיים: "הַמָּחָר יָבִיא נֶחָמָה"; "מְנֻגֶּנֶת וְעוֹלָה בְּכָל שִׁיר / מִתּוֹךְ צִבְעֵי הַנְשָׁמָה / הוֹמָה שִׂמְחַת הַנֶּחָמָה " כמי שעוסקת בטיפול, נמשכתי במיוחד לחטיבה השנייה בספר; שמה, "מִחוּץ לַמַּעְגָּל", מתייחס לדמויות המאכלסות את השירים ואת מיקומן בחברה, דמויות המצויות מחוץ למעגל האנשים המקובלים ואינן זוכות לתשומת לב ראויה ולאהדה מצד החברה. אלה הן, למשל, הנשים המוכות שהשער" שַׂק חֲבָטוֹת" מתייחס אליהן ברגישות רבה, באהדה ובחמלה. אלה שעבורן הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה זִירַת אִגְרוּף… / בְּאַהֲבָה שֶׁאֵין בָּהּ חֻקִּים וְאֵין גְּבוּלוֹת"(עמ' 255). "מִתּוֹךְ שֵׁנָה בּוֹעֲטִים אֶגְרוֹפָיו / וְאַתְּ מִשְׁתַּנֶּקֶת מִכְּאֵב / שֶׁצּוֹלֵף בָּךְ  בַּבֶּטֶן"(עמ' 257). המטפלת פונה לאשה המוכה: "בְּכַמָּה מַלְקוֹת יַכֶּה אֶת נַפְשֵׁךְ / וְאַתְּ תַּשְׁתִּיקִי אֶת לִבֵּךְ? / בְּכַמָּה צְעָקוֹת תִּבְלְעִי בּוּשָׁתֵךְ / תִּצְרְחִי בְּעֵינַיִם אִלְּמוֹת?"(עמ' 257).  גם קולו של הפוגע מובא בשירים. לעיתים הוא מודע למעשיו ומסביר אתם ב-"אִבּוּד שְׁלִיטָה'"– "שֶׁיִּשָּׂרְפוּ הַיָּדַיִם הָאֵלֶּה, דּוֹקְטוֹרָה… אֵין לִי שְׁלִיטָה / עַל הַשֵּׁד הָעַצְבָּנִי שֶׁיּוֹצֵא מִתּוֹכִי"(עמ' 258) "אֲנִי לֹא מִפְלֶצֶת, דּוֹקְטוֹרָה / מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בּוֹלְעָן בְּחַיַּי / חוֹמֵס אֶת חַיֵּי הָאִשָּׁה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב"(עמ' 259).

השער השני בחטיבה זו, "בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה ", מתייחס לסובלים ממחלות נפש קשות.

"הִיא לֹא גִּבּוֹרָה… אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ עִם מִסְפָּרַיִם חַדִּים בַּיָּד… גַּם הוּא לֹא גִּבּוֹר / עֵינָיו בְּהוּלוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׁחְרֵר הַפְרָשׁוֹתָיו / וּמְצַיֵּר בְּקֶּשֶׁת גֶּשֶׁם צָהֹב… מַרְגִּישׁ כְּעֵגֶל מֻזְהָב בְּצַחֲנַת חַיָּיו"(עמ' 267). "עֵגֶל מֻזְהָב בְּצַחֲנַת חַיָּיו" הוא דימוי מבריק פואטית וגם טיפולית. יש בו הבנה מעמיקה על שורש המחלה והסימפטום שלה. הנה עוד דוגמא לדימוי מבריק פואטית וטיפולית: "הֶתְקֵפֵי הַחֲרָדָה נֶאֱחָזִים בְּךָ / כְּמוֹ עוֹלָל בְּחֵיק אִמּוֹ".

ההבנה והאמפטיה שלך, יהודית היקרה, כלפי המטופלים מופלאות ממש ומפיחות בך השראה לשירה רבת עוצמה. "לִינָה יוֹדַעַת שֶׁאֵין הַתְחָלָה חֲדָשָׁה בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה / יֵשׁ כְּמִיהָה שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד / בָּרִקּוּד הַנּוֹרָא שֶׁל הַחַיִּים"(עמ' 273); "בִּזְמַן נָתוּן לִינָה מְבֻדֶּדֶת בַּבִּידוּד שֶׁל עַצְמָהּ… רַק עֵינֶיהָ מְבַקְּשׁוֹת מֵהַחֹלִי שֶׁיְּחַפֵּשׂ אֶת יוּלָה / וְיָנִיחַ לָהּ לִבְרֹא אֶת עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ"(עמ' 275); "הַקִּירוֹת הַיְּרֻקִּים בַּמַּחְלָקָה / יוֹדְעִים לְסַפֵּר עַל הַחַיִּים מִנְּקֻדַּת מַבָּט מְיַסֶּרֶת / שֶׁהַיִּסּוּרִים לֹא נִכְלְאוּ מֵעוֹלָם בְּבֵית הָאֲסוּרִים"(277); "לִינָה אוֹהֶבֶת לְשַׂחֵק בַּמַּחְבּוֹאִים / גַּם עִם הַצֵּל שֶׁל עַצְמָהּ"(עמ' 279). לפעמים מבצבץ הומור מר מבין השורות- "יוּלָה עַל הַשֻּׁלְחָן רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ / וְלִינָה מוֹרֶטֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ / וּבָרוּךְ הַמְּשׁוֹרֵר זוֹרֵק צַלְּחוֹת פְּלַסְטִיק / עַל הָרִצְפָּה וְהֵן נִשְׁבָּרוֹת לַחֵצִי כְּמוֹ חֲצִי יָרֵחַ / בְּאֶמְצַע הַיּוֹם. / זֶה יוֹם שִׁגְרָתִי, הַדִּכָּאוֹן מַבְּסוּט / כָּזֶה מַצַּב רוּחַ מִזְּמַן לֹא הָיָה לוֹ"(עמ'283).

לפעמים המטפלת חשה חוסר אונים כלפי המחלה שאינה מרפה ואין לה מרפא – "שַׁסַּעַת יַקִּירָתִי, אַתְּ שְׁתַלְּטָנִית חֲבָל עַל הַזְּמַן / כְּשֶׁאַתְּ מִתְאָרַחַת בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ זֶה לִצְמִיתוּת… / תִּצְחֲקִי מְנֻוֶּלֶת, תִּצְחֲקִי, נִצַּחְתְּ  אוֹתִי / אֲנִי לֹא נִלְחֶמֶת בָּךְ יוֹתֵר…"; "הַמַּחֲלָה הִתְחִילָה אִתּוֹ / הִיא יָשְׁבָה לוֹ בַּצַּוָּאר… / בְּלֵילוֹת אַרְבָה לוֹ, בַּיָמִים חִזְּרָה אַחֲרָיו… / הָיָה הוּא בָּהּ וְהִיא הָיְתָה בּוֹ"(עמ' 292).

אני מלאת הערכה כלפייך, יהודית היקרה. על שירייך, על עבודתך הטיפולית החשובה, על פעילותך הספרותית בכתב העת "על הדרך", בהוצאה לאור "בת אור",  במרכז לכתיבה יוצרת וברדיו "אפי-לוג". מאין תעצומות הנפש לפעילות אינטנסיבית כל כך? נראה שהאהבה והאמונה, התבונה והאיתנות הנפשית, הן המסייעות לך ומעניקות לך כוח והשראה.

תודה על מתנת ספרך ועל כל כולך.

שלך בהוקרה ובאהבה,

ארלט מינצר