חניתה פותחת כל שער בספרה מתוך ציטוט מהמקורות, מספר תהילים בעיקר. וכבר בדרך זו מתכתבת עם משורר דגול, יפה עיניים, איש הנבל וזהוב התלתל. מתכתבת לא רק עם מלך משורר, אלא עם מסורת ותרבות עמוקה וארוכת ימים. אני מצטרפת להתכתבות העל זמנית הזאת, הרב תרבותית ורוצה לפתוח את דברי בציטוט גם כן, גם הוא מהמקורות . פרק א' בספר בראשית המספר את מעשה הבריאה מסיים כל יום בבריאת העולם ( פרט ליום שני) במילים "וירא אלוהים כי טוב". מה שמראה לנו שביהדות בולטת השקפת העולם האופטימית כבר בספר הספרים. פרשנים אומרים שאמירה זו מצביעה על כך שהעולם אשר נברא בידי אלוהים הוא טוב במהותו.
מתאים לי לייחס זאת גם לחניתה, אשר לא צריך את ספר שיריה כדי לדעת עד כמה היא טובה במהותה, אבל ספר שיריה הוא בבואה שלה, של אדם שופע טוב במהותו.
ואני מצטטת, כך כותבת חניתה בפרולוג בספרה "בעת הקשה ההיא לא אמרתי נואש חרף החרדה שהגיחה ממארב וחבטה בי ללא רחם. הפעלתי את המתג על חוש ההומור והתכרבלתי בחיקו. כיניתי את הגידול המנוול "מתנחל" או "שב"ח ( שוהה בלתי חוקי"….השתדלתי מאד כבמעשה מלקטת עדינה, לפרסם דווקא את השירים הקלילים יותר שמבטיחים תקווה, נחמה וחיוך – ככה הרגשתי צורך".
שם הספר אומר בשלוש מילים בדיוק את הסיפור הזה. למרות הכול, אופטימיות. אופטימיות זו השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו, אנשים אופטימיים מאמינים שבסופו של דבר, הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, במילים אחרות הם רואים את מה שאנו נוהגים לכנות בדרך מטפורית 'חצי הכוס המלאה'. הוגי דעות רבים עסקו ודנו בשאלת האופטימיות, לא נעסוק בזה כאן עכשיו, די לנו את הכוס המלאה והשופעת של האופטימיות שעולה מתוך אסופת השירים כאן.
200 עמודים כמאתיים שירים שיש בהם אהבה ליופי, לאדם, למילה, לעולם, לטבע לשירה. אי אפשר להוציא כמות כזאת של שירים כשכל אחד שונה ואחר, וכולם עוסקים במבט החיובי הזה, אם אתה אינך כזה. היכולת לראות את חצי הכוס המלאה, ולהפוך אותה מלאה עד גדותיה צריכה להיות חלק מההוויה הפנימית העמוקה, הטבועה בחניתה.
ישנם הוגים כמו למשל מרטין זליגמן הטוען שקיימת התאמה חזקה בין אופטימיות אישית לבין הערכה עצמית, רווחה פסיכולוגית ובריאות נפשית. ועם אנו עוסקים במונחים פסיכולוגיים, הרי יש שנוקטים בהשקפת עולם בה אין הם רואים ניגוד בין אופטימיזם לפסימיזם, העובדה כי לאדם יש יותר אופטימיות אין פירושה שהוא פחות פסימי. הגורמים המגבירים את האחד, אינם מפחיתים בהכרח את האחר. במצבים רבים בחיים אנו זקוקים לשתי התכונות במידה שווה.
אנטוניו גראמשי, הוגה דעות מדיני ופוליטיקאי איטלקי מתחילת המאה העשרים, קרא "פסימיזם של ההיגיון ואופטימיזם של הרצון". האחד להמריץ לפעולה, האחר כדי לחשל את האמונה ולהמשיך להאמין כי הפעולה תניב שינוי משמעותי אפילו אל מול סיכויים נמוכים. אף הסופר אמיל חביבי ראה אפשרות בשילוב שתי השקפות עולם אלה היוצרות את "האופסימיסט". מונח שהשתרש בשפה העברית.
עמוס עוז אמר לנו שהיצירה באה ממקום של הפצע והכאב, והנה חניתה מספרת לנו על ימי משבר קשים, על טלטלה נפשית, רגעים לא פשוטים טעוני מתח וכאב שאותם היא מתעלת לעולם של טוב, הומור, חמלה ובקשה או כלשונה 'לוחצת על מתג ההומור' מה שאומר שיש לה אותו, עתה הוא מקבל עדיפות עליונה, והיא עצמה מתכרבלת בחיקו, איזה דימוי יפה.
ובתוך כל הכאוס אליו נשאבה ללא התרעה מוקדמת, ובלי שום מוכנות ( מי בכלל מוכן לדברים כאלה) היא כותבת ומצטטת מספר תהילים " ברוך אלוהים – אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי". הקושי שחדר אל עולמה לא מערער את אמונתה בבורא עולם, זה שברא עולם טוב במהותו, מודה על שהקשיב לתפילתה, ונענה. ואני שואלת איך לא? עם שירה כזאת, עם לב אוהב. ומתוך אותה הודיה היא פותחת בשער הראשון, "על עצמי וממני".
הדרך שלה לגעת בעצמה פנימה, לגעת באלוהים שהיטיב עמה, לגעת בנו באחרים היא לבוא אלינו עם השירה "באתי אליכם" היא אומרת בשירה. קולות הנפש פנימה, הקול הכי זך וטהור שיש , והשפה המיוצגת באותיות עליהם נשענת המילה, הופכים להיות צינור לנפש לצאת כמו שאומרת המשוררת "יצאה נפשי בצריחת מילותיי…. באה השירה לפתחי, עולה". חניתה רואה את השירה עולה ממצולות נפשה פנימה והופכת להיות גם סוג שם 'עולה' מנחה שהיא מגישה לעולם, השירה והיא חד המה "ואני בוכה מאהבה ואשר, היא מחבקת ובוכה עמדי". דוגמא מצוינת לכך שפסימיזם יכולה לדור בשלום יחד עם אופטימיזים'. יש כאב, יש צער, יש מצוקה, ובדרך עולה לה השירה והופכת להיות גשר של תקווה " נחשפת, מתאווה, מתערטלת נכוחה לעיני אלהים אנשים ועצמי".
חניתה משוררת עשירת לשון, עתירת דימויים, מחוברת לנפש פנימה ולעולם הדימויים חוצה. מחוברת לאדם ולאלוהים. והיא כולה תקווה וגם תודה. נראה שגם את מתת השירה אותה קיבלה היא מייחסת לאל אשר חנן אותה. כשהיא כותבת היא חשה שאלוהים מביט בה "לעיני אלוהים, אנשים ועצמי".
ביהדות נהוג לומר ששלושה שותפים לאדם בלידתו, אביו אמו ואלוהים. כך גם חשה חניתה במודע ושלא במודע. "לעיני אלוהים אנשים ועצמי" – כך לידתו של השיר אשר אתו חניתה באה אליכם "בדרך לגאולה המשחררת" כלשונה.
היא מתבוננת על הקושי, על הכאב, ממקום של בטחון, ותקווה . לא שוכחת את הרגע הקשה על כאבו, לא מתכחשת למאבק ולרגעים בהם נפלה רוחה, לא מסתירה ולא מחביאה, אבל לא על זה היא באה לדבר , חניתה רוצה לספר על חיים בהם היו מורדות ועליות, כמו בחיים, כמו אצל כולן וב "עת פקדו ימות מאבק – לא יראתי/ מאודי התחמש בתקוות המחר"/ וזו אכן תחמושת, תקווה ככלי נשק להיאבק ברע , ו "להנחיל תבוסה למפח האתמול".
חניתה לא מתבכיינת, לא מבקשת רחמים, לא מנסה לסחוט את הסביבה רגשית. היא מספרת עד כמה העולם יכול להיות טוב, וכאשר היא מפיקה שירה מהסוג של שירתה כאן, היא גם מוכיחה עד כמה אפשר להצמיח יצירה עשירה, נוגעת יפה ומשמחת גם מהרע, בלי לבקש רחמים. " כי בדרכי היום איטיב לראות / את אותה השמש בגוונים שונים/ ממלאה תשוקת חיים בגביע/ ואני גומעת לבלי די לרוויה".
תיאוריה של חניתה יצריים, אירוטיים, נשיים גם כאשר היא עוסקת במילים, בטבע או בצער עצמו, והיא אכן אוהבת את החיים, ומסוגלת גם ברגעים רעים לרצות החיים ולגמוע אותם לבלי די לרוויה. כיאות לאשה מלאת חיים, מלאת יצר החיים, ויצר לחיים. יוצרת.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לעשות עם חניתה את מה שהיא עשתה עם ביאליק. האילן הגבוה של חניתה, ביאליק. בשירה אהבתי לחיים ( נחמן ביאליק), כמובן בתרתי משמע. אוהבת את החיים ואוהבת את אבי השירה "משורר לאומי שלי" ואני מוסיפה שלנו. וכותבת שיר אשר מורכב מכותרות שיריו שלו[3]. כך רציתי אני לעשות עם שירתה של חניתה ולהרכיב שיר מכותרות שירתה.
כמו למשל – הומיה רוחי והו נפשי / לראות בחושי השישי 'אשר פתאומי' , לספר לכם את 'חיי', ולהגיש אותם במילים כי 'זאת עדותי'. ובעת הזאת, בין מילה לאות יש לי 'בקשה צנועה', קצת 'איפוק'.
ואני יכולה להמשיך כך עוד ועוד וליצור פואמה שעומדת בפני עצמה ואשר כל כולה מורכבת מכותרי שיריה. אך אעצור כאן ואסיים את דבריי, דווקא בדבריה של חניתה עצמה, כפי שהם מופיעים בפרולוג " עוד רגע נוסף אבקש להשיח אליכם, תהא מחילתכם כנה אם הלאיתי במילותיי".
המשפט האחרון הזה כבש אותי ואת ליבי כפי שאישיותה של חניתה כובשת בפני עצמה. תראו איזו צניעות, איזו אהבת אדם. חניתה מגישה לנו כאן כמאתיים שירים שכולם תקווה, שמחה, תפילה, ברכה הוד והדר לעולם טוב מכיר ומוקיר, לא שוכחת באף פרק את בורא העולם להתפלל ולהודות ובסוף מבקשת מאתנו מחילה עם הלאתה אותנו. כן, היא מודה, לה היה צורך לבוא אלינו עם שירתה המתפרצת, עם הבכי והצחוק, פתחה את ארובות עולם הנפש שלה ונתנה לנהר המילים לזרום. הלכה עם המילה, עם הלב ועם השיר, לקחה לעצמה חופש. אם זה היה קצת יותר מדי, היא מבקשת מראש את מחילתנו.
אני אישית לא הייתי מוחלת לך אם לא היית מביאה לעולם את הילד הזה, שירה שכולה אהבה וטוב.
[1] מתוך חניתה רוזן , 2017, ספר שירה – למרות הכול, אופטימיות. שיר שמח עמ' 73
[2] שם
[3] עמ' 75
הרשימה התפרסמה בכתב העת "על הדרך" לספרות, אמנות ותרבות עכשווית
