|
המלאכה הזו להיות נוכח-נעלם היא היא האמנות שמעשה האמנות, בפרט ובמיוחד בשירה ועיקר כוח משיכתה של שירת עידית ברק היא דווקא בנקודה זו ▪ ▪ ▪
מאחר שאיני מצוי בשדה התיאורטי של הפעילות האנושית המופלאה הקרויה אמנות, בפרט לא בספרות ובפרטי פרטיות אף לא בשירה, לא אטול לעצמי דרור להגדיר מה היא בעיני שירה. חלף זאת אנסה לבאר מהי תרומתה של השירה, בפרט זו של עידית ברק.
נראה לי כי את תרומתה של השירה אפשר לבחון משלוש פרספקטיבות, שלושה עולמות – העולם הנשגב, הטרנסצנדנטי לכאורה, בעולם הריאלי של הפואטיקה או מדויק יותר בניסיון לבטא אמת פואטית או חוויה האסתטית, ובמישור הציבורי-אנושי המתייחס לקהל היעד שלו, שהוא קהל המפרשים בכוח שלה. בעולם הנשגב-אפשר לסכם כך: שכשאדם תורם משהו לעולם, במעשה,במחשבה, בהרהור והוא אמיתי וטוב, גם אם אף פעם לא ידע אחר על כך, גם הוא עצמו ישכח מכך, גם אם ישנה דרכיו, דבר זה יישאר לנצח. כפי שאמר רבי נחמן מברסלב שום מחווה של אמת, שום התעוררות לעשות טוב לא הולכים לאיבוד. ואכן, יש בשירים האלה הרבה קריאות והתעוררויות כאלו – יֶשְׁנוֹ מָקוֹם בּוֹ כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב יוּכַל לִתְרֹם פִּסָּה מִכָּל הָאַהֲבָה שֶׁבּוֹ לְכָל מִי שֶׁהִתְרוֹקֵן לִבּוֹ עולמה הריאלי של הפואטיקה, במישור של יופי פואטי אינו נגיש לנו אלא דרך תיאוריה של אסתטיקה. בעיני יפה הוא מה שיש בו חיבור לצד הנאצל שבאדם, שמברר את המציאות מחדש באורח מפתיע אך בלתי מלאכותי או מעושה. בפרט היופי של השירה הוא בהחייאת הכוח של הצורה, באתגור של ההשקפה שצורה היא רק מכשיר לתוכן שמילים הם רק כלי הצבעה על מסמנים בעולם האוביקטיבי. בפנייה למסמנים עצמם. כפי שכתב הבלשן ופרשן השירה רומן יעקובסון-המסמנים לא רק מורים על המסומנים, קרי על האוביקטים בעולם, אלא ואולי בעיקר על עצמם. במובן זה שירה היא אקט בעל מאפייני מרי והתקוממות, שחרור של המילים מעבדותן. שחרור מהיות משרתת לאדוני התוכן והתכלית. אכן אין שפה שבה ראוי לנהל מלחמת שחרור כזו מעברית, שבה קיימת יחידאות לשונית הנובעת משפת הקודש – שבה דבר מציין אוביקט בשפה ובעולם מחוצה לו, ללמדך על קיום עולם ממשי שלם של מילים וצורה. המילה הראשונה בתורה – הכוללת את כל מה שניתן לכלול – היא בראשית והיא ניתנת לארגון מחדש (פונקציה פואטית) לשירת א"ב. ללמדך שכל בריאת ההוויה של העולם, של הקיום האנושי ולא רק האנושי הייתה בצורה של ארגון פואטי של אותיות הא"ב. הממד הזה מודגש בצורה נפלאה על-ידי עידית ברק על-ידי שהיא מערבבת ללא מורא צורה ותוכן: בּוֹא אֵלַי בְּגוּף רִאשׁוֹן בְּבִנְיָן הִתְפַּעֵל בְּכֹל לָשׁוֹן שֶׁל בַּקָּשָׁה נְדַקְדֵּק בִּפְרָטִים וְנָשִׁים דָּגֵשׁ חָזָק עַל אַהֲבָה המישור השלישי שבה ניכרת תרומתה של שירה הינה במרחב הציבורי אנושי הקונקרטי. אז השירה הופכת להיות הפרשנות אודותיה, יותר מדויק, אוסף כל הפרשנויות המייצגות נקודות מבט ממשיות אודותיה. בפרפראזה על דברי השופט בדימוס אהרן ברק (שהתייחס לפרשנות מילות חוק בשדה המשפט): מילות שירה אינן מבצרים שיש לכבוש אותם בעזרת מילונים אלא עטיפה לעולם חוויתי חי ונושם . כאן מלאכתו של היוצר הוא לאפשר גישה אליו. זאת כדי שקהיליית הפרשנים, איש איש בתורו, יצקו בו תוכן ומשמעות ייחודית הקשור לעולמם. האמן צריך לנכוח במרחב השירי בכדי לתלות כמה שלטים, כמה אזהרות, כדי ליצור תנועה נפשית, לעורר רגשות ולהסיר מהם את האבק, ליצור אוירה, להעלות עד השמיים ובחזרה כדי להוריד משם מה שנסתר בארץ או ללקט משהו שהיה תלוי כל הזמן בחלל האויר, ובאותה נשימה על האמן להסתלק מבלי הותרת עקבות גסות, כאשר נכנסת פרשנותו של הקורא. במונחי פרשנותו של השיר, היוצר הוא רק פרשן, רק קורא ככל הקוראים ואיני בטוח שהפרספקטיבה הפרשנית שלו, איך הוא מבין את כוונות ומהלכי ביצירה חשובה יותר מזה של קוראים אחרים. המלאכה הזו להיות נוכח-נעלם היא היא האמנות שמעשה האמנות, בפרט ובמיוחד בשירה ונראה לי שעיקר כוח משיכתה של שירת עידית ברק היא דווקא בנקודה זו. חוסר ההכבדה, תנועות המכחול העדינות שלה אך הכול כך משמעותיות, סימוני הדרכים והזמנת הקורא לפרש את השיר מתוך נקודת המבט הייחודית לו: שלוש דוגמאות מתוך הספר: שלושה שירים דוגמה ראשונה: רָאִיתִי אַהֲבָה שֶׁהִצְהִיבָה עִם הַזְּמַן גַּם אֲהָבוֹת מֵתוֹת לְלֹא אַהֲבָה המשוררת מסמנת לנו את תלות האהבה באהבה אליה. האהבה היא גם מושא הבלתי תלוי במובן מסוים באוהבים. זה מזמין משמעויות, פרשנויות, איך תתכן החוסר תלות הזו? צריך "להעיר ולעורר אומר שלמה המלך בשיר השירים תהפוך לממשות, לחפץ – את האהבה עד שתחפץ". היא גם רומזת שללא אהבה לאהבה – האהבה תצהיב, רמז לשערורייתיות, סנסציוניות, אבדן האינטימיות שנלווה לאבדן האהבה, או לתמורות הבלתי מורגשות שלה למשהו אחר בשמה, ודי לחכימא. עידית מסיימת באזהרה. שימו לב, היזהרו – האהבה יכולה למות מחוסר אהבה. דוגמה שנייה: לְכָל אָדָם יֵשׁ אֵם עִם עֵינַיִם אוֹהֲבוֹת וְאֶצְבַּע מוּנֶפֶת לְהַזְהִיר מִכָּל הַסְּלָעִים שֶׁעֲלוּלִים לִפֹּל אוֹ לְסַמֵּן אֶת אֵלּוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ מַיִם לְכָל אָדָם יֵשׁ סֶלַע שֶׁפַּעַם הִכְּתָה עָלָיו אִמּוֹ מובן שיש כאן רמז לפעולתו של משה רבנו, הרועה הנאמן לישראל, הרחמנות והגדלות שבמעשהו. מעניין: משה רבנו נענש על-פי פרשנים מקראיים רבים עקב שתחת שנצטווה לדבר על הסלע הכה בו. ואולם מי המתבונן בטקסט המקראי מגלה דבר לכאורה ותמוה: משה היא אמור למעשה לאחוז במקלו ולדבר אל הסלע. תחת זו משה רבנו מכה בסלע, ונענש. מוזר: אם משה נדרש לדבר עם הסלע מדוע לאחוז במטהו? שירה של עידית מספק אולי רמז, משמעות לאחיזה במקל, זו פעולה של הצבעה אל הסלע. דיבור היה כביכול מתפזר, וכמאורע ניסי היה מתמסמס משהו. ההצבעה הייתה מעצימה את הנס. סוג כזה של פרשנות הוא בוודאי אישי שלי. ניתן אולי להניח שעידית כקוראת, כפרשנית לא כיוונה אליו, אך עידית האמנית הצליחה לאפשר במבנה הפתוח של השיר לאפשר פרשנות כזו, ובזה כוח של שירתה. דוגמה שלישית: הָאֲנָשִׁים הַשְּׁקוּפִים יֵשׁ וַאֲנִי מַשְׂכִּילָה לִרְאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הַשְּׁקוּפִים הַבִּלְתִּי נִרְאִים בַּעֲלִיל דַּי בְּכַף יָד מוּשֶׁטֶת נֶפֶשׁ אַחַת לְהַצִּיל דַּי בְּכַף יָד הוֹדֶפֶת וּבְלֵב עָקֹם כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת דֶּרֶךְ אִישׁ אֶחָד שְׁקוּף אִישׁ אֶחָד אָטוּם גם כאן נחשפת אמת גדולה. המשוררת ברגישותה מפנה לעוול אולי האולטימטיבי (כאן ביטולם של אנשים כתכלית ומחיקתם, בניגוד להיותם צלם אלוקים ובהפרה חצופה של הציווי הקטגורי הקנטיאני)- העוול הקשור בראיית אנשים כשקופים, שהוא במובן מסוים עוול שהינו בלתי ניתן לאבחנה ( אין כאן פגיעה אלא ביטול וחוסר יחס). ואז באורח מפתיע רומזת עידית שיש שתי דרכים בהם עוול זה עשוי להיחשף ולהיות מתוקן. דרך אחת היא באמצעות מעשה פשוט של צדק אנושי וחמלה – כף יד מושטת, ודרך שנייה דרך מעשה עוול ואכזריות – כף יד הודפת, החושפת את אטימות הלב, את העוול ואת הקריאה לתקן. כל זה חושף אמת גדולה וכר עצום של פרשנויות ותהליכי התבוננות מחודשת על החיים ומשמעותם וזה עיקר יופייה של שירתה של עידית ברק. |
|
||||||
