נביעות בוקעות לפעמים מקרקע פצועה ברור ש'לאלקטרודות' מקור אנרגיה השואפת לחיבור. הנה כך גם השירים שבספר. מחד, כל שיר עומד בזכות עצמו ברצף ההיגד וההיגיון. (ע' 9) …"מַה שֶּׁמֵּבִיא צִפוֹר לְהמְרִיא/אֶל מַסַע נְדוּדֶיהָ בַּסְּתֳו/זֶהוּ צָו קָדוּם – אֶין פֶשֶׁר/הַחוֹמֵר בְּדָמָה"… ומאידך, נמצא ביצירות סוגיות המורות לכיוון האי-ודאות: (ע' 12) …"חַיַּי נוֹדְדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם/תָּרִים אַחַר מָקוֹם"…הליך המחשבה נתון לסוגיא של 'חיפוש ותעיה' שסופו 'מציאת פתרון'. (ובהמשך השיר נאמר):…"אַט לְאַט, לְעִתִּי/צוֹמַחַת בִּי הַיְדִיעָה בִּמְאֹד/הָאָדָם מְקוֹמוֹ"!… פתרון אידיאלי זה יוצר 'מחויבות' חדשה. ומעלה על רף גבוה את 'הפרט' (האינדווידואל) אשר חייב כעת להתמודד על 'מקומו' מול 'הכלל' (האוניברסלי). כיוון ש'המקום' הוא היכן ש'האדם' – עליו להוכיח להלכה, כי קביעה זאת אכן נכונה ואינה מוטלת בספק.אבל כל אדם נאור יודע שאם אמירה אחת נכונה לחשיבה מסויימת, אינה בהכרח מתאימה למצב או לראייה אחרת של הדברים. וש. אדר אינה מגבילה אותנו לחוקים ולקביעות האומרות "יהרג ובל יעבור"! היטב יודעת היא לנווט את הלך המחשבות במיני מצבים.
הקורא ימצא 'תאוצה' במקום אחד, ו'האטת הקצב' במקום אחר. ניכר לעין, כי ה'מוטיבים השיריים' משתנים בהתאם ל'הלך הרוח', ובזרימות טבעיות לחלוטין אשר מאתגרות את תוך ופנים הנפש: ר' דוגמא: (ע' 86) …"יַמַּת טִיטִיקָקָה//פָנֶיה אַדְווֹת כֶּסֶף/וְשֶׁמֶשׁ קָרָה בִּמְסִלָּתָה וּפִתְאֹם / עוֹלֶה בִּי הִרְהוּר:/ אַרְצִי הַקְּטַנְטֹנֶת הָיְתָה/ נְִלַעַת בְּזוֹ הַיַמָּה וְלֹא נוֹדַע /וְאָנָה אנִי בָּאָה"?!… אם 'האדם' יוצר את 'המקום', מדוע נזעקת נפשה במרחב הגיאוגרפי החדש (בו היא שוהה) ונחרדת על עברה ומדינתה הקטנה?! והיא ממשיכה להתעקש ולנבור עמוק יותר בסוגיא: באם המדינה תיעלם, אז מהו מקומה?! מסתבר, "כי יש דברים בגו": (ע' 63) …"חלֻדַּת שִּׁרְיוֹנִים קְטוּעֵי צְעָקָּה/עוֹלָה בְּנִימֵי שָּׁרְשֶּׁיהֶם/וּמִמַּעַל /שָּׁמַיִם דְּהוּיִים, מוּנָחִים כְּטַלִּית/עַל כּתְפֵי הָעוּלִים//וּתְפִלָה יְרֻקָּה, נְגוּהַת אוֹר,/עָלְתָה מִן הַגַּיְא שַׁעַר-יָהּ"… חיבורה של המשוררת למולדתה, הוא 'חלק בלתי הפיך מישותה' היא קשורה לארץ, כמו עולל לאימו(החרד מפני נטישה). וכאן אנחנו פוגשים ב"עקב אכילס" של יצירותיה, אשר מכוונות בדיעבד ל'מצב צבירה'. מטרתה של אדר, לנסות להגיע אל הקצה העליון באפוס. משם, יש רק לנסוק אל ההר (או הקושי) הבא. יש להניח כי לא תמיד תמצא הכותבת מענה, אך נבין את המצבים, בהתבוננות אל הפנים כדי להפכם למיצוי אפשרי של איפוס – המכוון להרפיה ולרגיעה. כנאמר: (ע' 54) …"לֹא אָמַרְתִּי קַדִישׁ עַל מוֹת יַלְדוּתִי/יַלְדוּתִי הָרַכָּה מוּנַחַת בָּאֹפֶל.//עָמֹק עָמֹק בְּחֶשֶּׁכַת עָֹרְפִּי/טָמַנְתִּי זִכְרָה,/אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא/וְעוֹד טֶרֶם אָמַרְתִּי קַדּישׁ עַל מוֹת יַלְדוּתִי/שֶּׁמָּא"…
למרות שהמשפטים מזעזעים את "אמות הסיפים", הן נותנות ביטוי עז וממחישות ביתר שאת את פני 'החידלון' מהצד האחד. ואת פני 'התקוה' מהצד האחר. 'הקץ', והפתח ל'התחלה חדשה' הן 'אבן הבוחן' האמיתי ליכולות האדירות הגלומות בשירתה ומנציחות את התמונות המתחוללות במלואן.עצם 'השרדותה' מאותה התופת – בו חוותה את השואה, מביאה אותה, להנציח בשורותיה את היסודות אשר בנתה ואת דור ההמשך שהקימה, כדי להשלים את 'הצו' שהציבה לפניה. משהשלימה יעד זה, אשר נועד ליתן מנוחת עולמים נכונה להוריה. היא מביעה הרהור זה ביצירה המוקדשת להם: (ע' 55) …"אבַל כָּאן וְהַיּוֹם /נוֹעַדְנוּ עִמָּכֶם, מִקֵּץ שָׁנִים וּבָעִתִים הַמִּזְדַמְּנֹת לְהַרְאוֹתְכֶם אֶת פִּרְחֶי הַמִּזְרָע/שֶׁעָלוּ בִּשׂדֶכֶם/בָּנִים שִׁלְּשִׁים וְרִבְּעִים. בְּנֵי אָדָם שֶׁנוֹלְדוּ לְטוֹב/וְזוֹ הַנֶחָמָה, עִלָּה זַכָּה לִמְנוּחַת הַעוֹלָמִים/שֶׁבִּיקְּשָׁה נַפְשְׁכֶם/ לִמְצֹא"…רובן של השירים בקובץ בנויים במשפטים מתומצתים ובהירים. החידוש בשפה של אדר הוא במציאת מוטיבים לשוניים רכים אשר תופסים עמדת מפתח בעוצמתן. זוהי שירה לירית- מודרנית הגורמת לקורא לחוש אליהן שייכות. ושירתה, שירת 'הטבע והאדם', הקם ומחדש נעוריו בצבע ובחיות, נותן ביטוי: (בע' 71) …"הַנוּרִיוֹת. נָאוֹת כֹּל כָּךְ, נָעוֹת/בָּרוּח הָרַכָּה,/בְּכוֹתָרוֹת פְּרוּמוֹת,/סְמוּקוֹת חִיוּךְ, לוֹאטוֹת אַהבה,/לוֹהטוֹת בָּאָחוּ.//הָיָה אָבִיב"…ועוד עיננו משוטטות כה וכה, נשבה ליבנו מרגע התהוות ה'שיר': (ע' 23) …"נְבִיעוֹת בּוֹֹקעוֹת לִפְעָמִים/מִקַּרְקַע פְּצוּעָה/אוֹ מִסֶּלַע עָיֵף"/"עַכְשַׁיו אַתָּה מֵבִין אוּלַי- אוּלַי/ אֵיךְ לֵב שֶׁהֶחֱשַׁבְתָּ לְאֶבֶן/שוֹתֵת פִּתְאֹם/ שִׁיר"…בחלק ניכר מיצירותיה 'רבות הפנים' – נלמד להכיר פן נוסף, את רוח הקונדסות השורה בהן ועוטפת אותן ביופי שובה לב. והרי דוגמא לקולמוסה השופע: (ע' 13) …"מַה תַּעשִׂי בְּעֵת שֶּׁיְּדֻבַּר בָּךְ?/ כְּשֶׁגּוּפֵךְ יִקְרֹס תַּחַת יָמִים רַבִּים"…//…"בְּסֵתֶר-שְׁנַת, פִּתְחִי הַצּהַר,/וּבְהַשְׁקֵט, עַל כְּנַף-חִיוּךְ/הַמְרִיאִי מִן הַסֹּהַר"!… ואז במפתיע, נגלית לעיננו כותרת היצירה: "עת הדבש" (הנושא גם את שם הספר).(ע' 99) …"כְּבָר לֹא יַלְדָה הָאוֹצֶרֶת דֶּבַש בְּגֻמּוֹתֶיהָ/וְכָל רוֹאֶה, גּוֹמֵעַ בְּעֵינָיו מְתִיקוּתוֹ"…//…"הַלֵב בּוֹרֶא מַפְתְחוֹתָיו בְּתֹּאַם-עֵת/סְגוֹרָיו לִפְתֹח"…//…"זַרְזִיפֵי אֹשֶר וְשִׂמְחָה/גּוֹאִים כַּדְּבַשׁ הָעוֹבֵר עַל כַּפוֹת הַמַנְעוּל/עִתֵךְ"…אכן ספר חשוב הממלא את הקורא קסם מהנסתר-והנגלה, מהגעגוע-והערגה, מהחוכמה-והדעת, מהמחשבה-וההגות. ובציפה דרוכה נמתין להתחבר אל יצירתה הבאה, כי אמנם ספר זה תם, אך לא נשלם.ת.ד. 9516, ירושלים 91094 כל הזכויות למאמר שכאן, שמורות לאדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות: "על חוד העט" c
*הרשימה פורסמה באימגו אתר לספרות מקוונת http://www.e-mago.co.il/news/335.htm
