לרוב נמצא בספרי ביכורים שירת בוסר, שירה מגששת ולפעמים עמוסה במלל. שירתה של עידית ברק היא שירה בוגרת וכתובה במידה הרצויה. המילים נבררו בקפידה ואין תחושה של עודפות − לפנינו ספר מהודק שסידור אבני השפה נערך בו בדייקנות, ואף שזהו ספר ביכורים אין בו תחושה של התחלה.
כשמעיינים בחמשת שעריו של הספר מוצאים שקיים חוט המקשר בין כותרת הספר לבין תוכנו. כשקוראים את הכותרת תוהים על הרצון הזה של הכותבת להמריא עד השמים ובחזרה, ובעקבות הקריאה מתבהרת התמונה. הדוברת מחברת מילים ומחברת עולמות. מנקודת מבטה הארצית היא ממריאה לגבהים ולמרחקים ושבה אל הארצי. געגועים מצמיחים את לשונו הציורית של הספר. הסמנטיקה של המילה “שמים” שזורה לאורך הספר בכותרות ובשירים רבים. היא אינה מקרית והיא מתפענחת תוך כדי הקריאה.
המילה “שמים” בהגדרתה המילונית מתוך “רב מילים”: “כיפת החלל הנראית מכדור הארץ במבט כלפי מעלה, ובה נראים השמש, הירח והכוכבים”. בתחילה, לפני שקראתי את הספר, חשבתי שהמונח “שמים” מופיע כאן כגורם בטבע, ואולי כרצון להגביה לעולמות רחוקים, אל החלל הרחוק מן הקיום שלנו. אולם כשקראתי בין דפיו של הספר הבנתי במהרה שהכותבת פונה אל השמים ומחפשת בהם פתרונות.
השימוש במוטיב השמים מקובל בספרות. הוא הופיע ביצירות ביאליק, גם בשירי האהבה שלו, כמו בשיר “הכניסיני תחת כנפך” – “הכוכבים רימו אותי”. ביקשתי פתרונות ולא מצאתי אותם בעולמות העליונים. או בשירו “על השחיטה” – “שמים, בקשו רחמים עלי!” כפנייה אל השמים שבהם שוכן האל ולא ישירות אל האל. גם אצל עידית ברק מקורו של השימוש במונח “שמים” הוא בפנייה מתוך רצון ליצור דיאלוג עם עולמות אחרים. ניסיונות לפגישה עם מה שהיה ואיננו.
המילה “שמים” נוכחת גם בכותרות הפרקים. בפרק הראשון: “השמים עולים ויורדים”, בפרק השני: “כזוהר הרקיע”, שהוא וריאציה של המילה שמים. השער השלישי: “קול מן השמים”, והשער החמישי: “עד השמים ובחזרה”. רק כותרת השער הרביעי שנקרא “התבוננות” נעדר מן הסמנטיקה של המילה “שמים”. יחד עם זאת גם בפרק הזה נוכחת המילה “השמים”, אך באופנים אחרים − התבוננות בחיים מקרוב. וגם שם נמצא את התעלותה של המשוררת לעולמות מיסטיים.
פרח מוגן
אֲנִי מְהַלֶּכֶת בְּגַנְּךָ אֱלֹהִים
בֵּינוֹת לַפְּרָחִים יַבְּלִית מְבַצְבֶּצֶת
עַל כֵן אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
לְאוֹר חֻמְרַת הָעִנְיָן
הֲפֹךְ כָּל פֶּרַח בָּאָרֶץ שֶׁלִּי
לְפֶרַח מוּגָן.
(עמ’ 70)
השיר הזה מלמד על עולמה הפנימי של הכותבת, שהוא עולם עשיר בלשון ציורית, וגם עולם המבקש חמלה. היא נמצאת בגנו של האל, והיא מפנה אליו בקשה. בקשתה מטפורית − זוהי בקשה להגנה, לחמלה ולאהבה. עשה שעולמי הציורי יהיה אמיתי. בחירתה של המשוררת בחיים בגן האלוהי היא דו משמעית. היא בוחרת בחיים בהיותה פרח המבקש לפרוח, והיא גם נטועה בסביבה שנמצאת בה יבלית העשויה להפריע להתפתחותה. הפנייה אל האל בלשון הבקשות היא פנייה מיסטית, היא מנסה להתחבר אל האלוהות שאינה במדויק נקודת מבט רליגיוזית, בקשה לשעת רצון ובקשה שתהיה השגחה ראויה בעולם.
המילה “שמים” מופיעה כמוטיב לאורך הספר. היא מופיעה כבר בשיר הראשון בספר, “כנפיים” (עמ’ 11). הדוברת מציינת שלא מספיק שנרצה לעוף, ולא מספיק שיהיו לנו כנפיים, אנו צריכים שיהיו גם שמים. בשפה פשוטה, שפה יומיומית, נוצרת אצל הקורא תחושה שחיבור המילים בורא משהו שונה. סגנון כתיבה כן, ללא התייפייפות. הרקע חשוב לא פחות מן הפעולה וצריך להיות סביב גופנו. הדוברת יודעת שהתעופה אינה תלויה רק בניסיונותיה, אלא ברקע ובסביבה שמתוכם עליה לפרוץ. והשמים הם מטאפורה לכל השאיפות שלה. היא תוכל לעוף כשיהיה רקע מתאים לזינוק הזה.
כנפיים
אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם
(עמ’ 11)
בשיר השני, “השמים יורדים ועולים” (עמ’ 12) מתקיימת מערכת יחסים עם השמים. לדוברת השמים משמשים כמקום שהייה. תכונותיה של הכותבת ייחודיות − היא יכולה לעבור ממקום ארצי למקומות שאדם רגיל אינו מסוגל להגיע אליהם, ולהפך. היא יכולה לשהות שם והם, השמים, מתקרבים אליה. היא יודעת שבשמים קיים שקט מכמיר לב, והיא מאנישה את השמים בבית השני. “בַּיָּמִים שֶׁהַשָּׁמַיִם/ מַרְכִּינִים רֹאשָׁם / אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל עָנָן/ מְחַכָּה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ / תְּיַשֵּׁר אֶת קַרְנֶיהָ / כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַחְלִיק / יָשָׁר לָאֲדָמָה/ אָז, אוּכַל לִשְׁמֹעַ שׁוּב/ אֶת הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת”. בשיר הזה, שהוא שיר מיסטי, מתוודה הדוברת שקיימים בה כוחות שאותם היא שואבת מעולמות עליונים. היא שיושבת על ענן יכולה לגלוש על קרני השמש. השיר מבטא את הקונפליקט העיקרי שמסתתר בעולמה של הדוברת. רצונה להיות קרובה לעולם האחר, עולם נסתר מעיני כולנו שביכולתה להתחבר אליו, אל עולם שבו השמים עולים ויורדים. עולם שבו הדוברת יכולה לשבת על ענן וגם לרכוב על קרן שמש. בשיר הזה היא מזכירה לי את ביאליק בשירו “אם תשאל המלאך”, על מקורות יצירתו של ביאליק שרכב על קרן שמש. עולמה הפנימי של הדוברת הוא עולם שמחובר לטבע וליקום. נפשה הפיוטית של הדוברת מתגלה בשיר זה.
השיר “בית ילדותי” כתוב בפואטיקה האופיינית מאוד לכותבת, שורות קצרות מאוד המספרות המון. הזיכרון הוא שמוביל את הכותבת להתבונן בבית הילדות שעדיין ניצב פיזית באותו מקום. היא מסוגלת לראות את תמונת העבר שבה אמה קוראת לה לשוב הביתה. הבית קיים במציאות והיא מצליחה לחולל את המראה שהזמן לא הצליח לפגום בו. הקול קורא לה לשוב הביתה. אמה והבית, אליהם הדוברת רוצה לשוב.
בית ילדותי
כְּשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּבַיִת יַלְדוּתִי
הָעוֹמֵד עַל תִּלּוֹ
מֵעַל אַרְבָּעִים שָׁנִים
מַחְלִיקִים מֵאִתָּנוּ
קִמְטֵי הַזְּמַן
וּמֵחַלּוֹן נִשָּׂא
קוֹלָהּ שֶׁל אִמִּי
הַקּוֹרֵא לִי לָשׁוּב הַבַּיְתָה
(עמ’ 17)
אלו מילים הבוראות קרבה למי שאיננו.
הפרק השני הוא פרק חשוב בספר, שבו מתברר מדוע הדוברת מחוברת לעולמות אחרים. היא נושאת מטען כבד על כתפיה מן העבר.
אחי
אֲחִי הַמֵּת
חַי בִּי מֵעֵת לָעֵת
וּבְכָל פַּעַם
שֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּמוֹתוֹ
אֲנִי חַיָּה אֶת הֱיוֹתוֹ
(עמ’ 30)
פנייתה של הדוברת בשירים אל השמים נובעת גם מרצון להתחבר ולמצוא פיוס עם העבר. חלק מקרוביה שהיו יקרים לה מאוד אינם נמצאים עוד, והיא מוצאת עצמה פונה אליהם, אל משכנם במרומים. השמים הופכים להיות חלק חשוב בחייה כי הם מכילים באופן מטפורי את האהובים לה, שמהם נפרדה בגיל צעיר. אחיה האהוב עזב את העולם כשהיא הייתה תלמידה בעת בחינות הבגרות וניכר שהסתלקותו הפתאומית מעולמה הכתה בה שנים, והכתיבה שלה היא נחמה ופיוס עם היעדרו של האח.
הפרק השני הוא הפרק החשוף ביותר בספר, ובו היא מתוודה על כאב הפרידה. היא מספרת על האב והאח שנלקחו בטרם עת. היתמות והאבלות בבית הילדות הם שיצרו את האווירה המיוחדת האופפת את הספר. כתיבתה של עידית ברק היא כתיבה קצרה המפלחת את לב הקורא. הזדהיתי עם כתיבתה על האובדן. אהבתי את כתיבתה הפשוטה הישירה. כתיבה שמבטאת את השכול ומתבוננת בצורה ישירה ללא פחד במפגשים שהיו בוודאי טראומטיים עבורה בילדותה. מלאך המוות הופך בשיר לאורח שהגיע ללא רשות. הוא נטל חיים בלי שיכלו לעצור אותו.
שיר כזה שכותב את הכאב ללא כחל וסרק הוא שיר אמיץ ביותר.
האורח
פַּעֲמַיִם בִּקֵּר מַלְאָךְ הַמָּוֶת
בְּבֵית יַלְדוּתִי
נִכְנַס לְלֹא רְשׁוּת
לָקַח לִי אַבָּא וְאָח
וְהוֹתִיר לִי בְּטֶרֶם עֵת
בַּגְרוּת
מֵאָז, נוֹתַרְתִּי
יְתוֹמָה מִנְּעוּרַי
(עמ’ 27)
הספר נכתב מתוך געגועים לעבר − לבית ההורים, לילדה שהייתה, לשכונת הילדות, למקום שהייתה בו משפחה. בין שירי ההמראה של עידית ברק מוצאים גם שירים על זיכרונות מילדותה. אפשר למצוא את סממני האבלות שמהם לא נפרדה הדוברת בשיר “בשער ההתבוננות”, שנדמה שהוא כבר פרק אחר, רחוק מן הווידוי אך עדיין אפשר לקשר אותו למנהגי האבלות. לדוגמה, חוסר הרצון לחיות ולהתחבר לשגרה, כמו למשל להתאפר: “אני כותבת ללא איפור”, היא מספרת בשיר “איפור” (עמ’ 64). ואכן שירתה של עידית ברק היא שירה ללא קישוטים מיותרים.
והנה עוד שיר המבטא בעיניי פן מסגנונה הייחודי של ברק:
*
אֱלֹהִים שֶׁלִּי
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁבִּשְׁבִיל קְצָת אֹשֶׁר
יֶשְׁנָם עוֹד כַּמָּה שִׁעוּרִים
שֶׁעָלֵי לָקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן
כְּמוֹ חִלּוּק, מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף
וְתַרְגִּילִי חִבּוּר
בַּשִּׁעוּר בּוֹ לִמַּדְתָּ חִסּוּר
כְּבָר הָיִיתִי
(עמ’ 74)
בשיר זה הדוברת אינה מבטאת חולשה מול האל, אלא מבקשת להודיע לו שאת שיעור החיים הקשה היא כבר למדה, וכעת היא מצפה לשיעור על אושר. החיים מזמנים מורכבות והיא כבר יודעת זאת ומתבוננת בהם בפיכחון מתוך תקווה לעתיד.
אסיים במילותיה של המשוררת: “מִן הַכְּאֵב צָמַחְתִּי/ וּמִמֶּנּוּ בָּאָה יְשׁוּעָתִי” (עמ’ 82). אפשר להמריא גם מתוך הכאב ולטפס לגבהים, והנה עידית ברק עושה זאת נפלא. כמו הכריכה, שבה דמות מביטה אל הים הכחול, אל המרחבים (ציור של רחל טוקר), כך עידית ברק נפתחת אל העולם ויורדת אלינו מן העולמות הרחוקים, כי היא עדיין זקוקה לחום ולאהבה.
*הרשימה פורסמה ביקום תרבות, הזירה המקוונת לתרבות עברית http://www.yekum.org/2016/02/%D7%A2%D7%93-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%94-%E2%88%92-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA/