מַשָׂאוֹת ופוּרקָן על ספריה של שרה אדר מאת אדלינה קליין

פסיפס זיכרונות מוּשָׁל מגב המחברת שרה אדר על המוצאות אותה ואת בני משפחתה הענפה בתקופה בה פרצה השואה וטלטלו את עולם ילדותה טלטלה עזה שנחרטה לנצח בנפשה.

נדבך אחר נדבך, התעוררו מחדש הזיכרונות מן העבר, ושוב עלו לעיניה תמונותיהם של – קרובים, דודים, דודות, סבא וסבתא אותם הכירה מקרוב. היא מסדרת לפי צו ליבה ומביאה זכרם אל ספרה כנר תמיד.

אביה הרמן וינברג, נולד בעיר 'בַּקְאוּ' שברומניה למשפחה דלת אמצעים. אביו יהודה וינברג עסק בהוראת העברית בבי"ס היהודי של הקהילה ותיקן מטריות להשלמת הכנסה… נראה כי דמותו שימשה מופת לבני משפחתו, לעמידה איתנה בפני קשיי מלחמת הקיום. הרמן הושאל כשַׁרָת לחנווני גוי בחנות- בדים כדי ללמוד את המקצוע ונאלץ לעבוד שם מגיל צעיר. הוא היה אוטודידקט והיה פעיל בתנועת הנוער הסוציאליסטי אשר לחמה למען זכויות הילדים והנוער.

בשל פעילותו המשטרה רדפה אותו והוא נאלץ לברוח 'לבוקרשט' שם התגורר אצל חברו חיים. שם הכיר את אשתו לעתיד מינה שולימוביץ, אחותה של אשת החבר – אלו שתים מתוך 5 אחיות אשר נולדו להורים אמידים בעלי עסק משגשג בבּוּרְדוּזֶ'ני. לאחר נישואיהם עברו לגור בסוּצֵ'אֵבָה. נולדו להם ארבעה ילדים: יהודית, יוסלה, מלכה ושרה וחיי המשפחה התנהלה על מי מנוחות.

בהיותה בת חמש, באוקטובר 1941 תופף הכרוז ברחובות והכריז על גירוש היהודים לטרנסניסטריה. תוך שלושה ימים, אם המשפחה הכינה תרמילים שתפרה לכל הארבעה שניתן היה לסחוב על הגב. חלק מתכשיטיה טמנה בצנצנת ריבה שהכינה, ואת היתר תפרה במכפלות חצאיתה.

תחנת המעבר הראשונה הייתה במחנה צבאי בעיר הגדולה 'מוגליב'. (שם פגשו את המשפחות של שתים מאחיותיה של האם ואת אביהן, סבא של שרה ושל ילדי המשפחות אשר גורשו מבורדוז'ני). מהתחנה הזאת נשלחו היהודים למחנות המוות.

האב היה חייב להיות עירני ועם היד על הדופק. הוא שיחד ז'נדרמים להעלים עין ממשפחתו. עד שיוסלה בן ה-11 סיפר לאביו שראה פירצה בגדר ושומר העוצם עיניים תמורת תשלום. בדרך זו מילט אבא את משפחתו ואת משפחות הקרובים מהמקום הנורא.

משם, הגיעו לעיירה 'מוּרַאפָה'. במהלך שלוש שנים תמימות סבלו מרעב, קור כינמת והשפלות. הם התגוררו בביתו של יהודי מקומי, עם שתי משפחות נוספת. בקיץ 1944 נסוגו הגרמנים מרוסיה והקרבות התנהלו גם במורפה. עם בואם של הרוסים, התארגנה משפחתם לצאת למסע חזרה לרומניה. בפאתי צ'רנוביץ' , חצו אחד-אחד את הגשר על הנהר ששימש גבול בין אוקראינה לרומניה – בעוד יהודית וחברתה שוחחו עם השומר והשקוהו יין… דרך ארוכה הם עשו עד להגעתם לבורדוז'ני. מצאו מקום הרוס ושומם, אך אחיותיה של אמם (אשר התאחדו עימם במסע חזרה), נשארו לשקם את בתיהם.

בעיר הסמוכה סוצ'אבה, מצאו ההורים שביתם תפוס ע"י משפחה גרמנית… האב מחליט שצריך לחזור אל עיר הולדתו בקאו ואל משפחת אחיו. חבריו מנוער שמחו על שובו ובחרו בו כמזכיר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בעוד הילדים נשאבו אל תנועת השומר הצעיר שמגמת פניה – ארץ ישראל.

די היה בהערה אנטישמית ששמע בבית מפלגתו כדי להשליך את המפתחות, לחבור אל ילדיו ולתכנן עלייה, לא לפני שהבטיח דרך בטוחה לארץ עבור שתי הבנות הצעירות.

בשנת 1947 הוריה של הסופרת הבריחו את הגבול מרומניה דרך אוסטריה והגיעו לאיטליה, שם המתינו לעליה לישראל. אחותה ואחיה הבוגרים הפכו למדריכים בתנועת "השומר הצעיר" בערים אחרות ואילו הבנות הצעירות התגוררו אצל הדוד, האח של אבא.

בקיץ הגיעו לבוקרשט והתארחו אצל דודתם אחות אימם. במסגרת של תנועות הנוער הציוניות, במבצע מתוכנן של עליית הנוער, כונסו 500 ילדים ובני נוער שורדי המלחמה בבוקרסט, במטרה להעלותם לארץ דרך תחנת ביניים בהולנד. בנובמבר 1947 יצאה רכבת הילדים וביניהם שרה ואחותה מלכה, להולנד. הילדים שוכנו בתוך יער מבודד במבנים גדולים וארוכים בסמוך לעיר הקטנה אַפֶּלְדוֹרְן. (המקום שימש כסניטריום לחולי נפש יהודים אשר נשלחו על-ידי הנאצים לאושוויץ, שם ניספו).

"כפר אילניה" התנהל במסגרות חינוכיות של בית ספר ושל בתי ילדים שנוהלו על-ידי המדריכים בתנועות הנוער.

בסתיו 1948, אחרי קום המדינה ובטרם שככו הקרבות, עלו הילדים על האוניה "נגבה" שהגיעה לנמל חיפה ב-18 לאוקטובר ומשם הוסעו לבנימינה וכרכור.

שם נפגשו שרה ומלכה לראשונה עם ההורים שהגיעו ארצה חודשיים לפניהם ושוכנו 'בתל-חנן' שליד חיפה.

מבתי העולים פוזרו רוב הילדים לקיבוצים, ישובים וכפרי נוער קולטי עלייה וחלקם חבר אל ההורים שעלו בינתיים. שם נפגשו שרה ומלכה לראשונה עם ההורים שהגיעו ארצה חודשיים לפניהם ושוכנו 'בתל-חנן' שליד חיפה. האחות מלכה, הצטרפה אל מייסדי קיבוץ 'ברעם' בגליל וקבוצת הילדים נקלטה בקיבוץ 'בית זרע' שבעמק הירדן, בחום – תרתי משמע: חום הלב וחום העמק… שם אומצה שרה על-ידי יעקב ורחל – אימוץ לדורות…

האחות יהודית שנותרה ברומניה, עלתה בשנת 1950 והצטרפה לקיבוץ 'מגן' שבנגב המערבי. לשם הצטרף גם האח יוסף, כשאושרה לו העלייה לישראל. מאוחר יותר, הצטרפו ההורים במעמד של 'הורי חברים' ושם גם מקום מנוחתם.

בשנת 1957 נישאה לדן ושניהם עבדו בחקלאות: דן התמחה בגידולי בננות ושרה עבדה בגידולי עגבניות ופלפלים ומשכנם היה 'בצריפים שוודיים'.

ב-1960 יצאו שרה ודן עם בתם התינוקת לשנת עזרה לקיבוץ הצעיר חורשים, ביחד עם משפחות אחרות ומיד עם שובם , נשאבו למטלות החיים. ארז נולד ונפטר ממחלה בטרם מלאה לו שנה… מעין נולדה לשמחות.

בשנת 1966 עברה המשפחה לקיבוץ 'חורשים'. הסופרת שרה אדר קיבלה תפקיד נכבד בקיבוץ הצעיר, כרכזת 'ענף הנוי' והחלה לייסד אותו מהתשתית. בחורשים נולדו 'שלומית' 'ויערה'. כל אחת מבנותיה מקבלת פרק נכבד בספר, על ילדות, בגרות, עשייה, אהבה ונישואין, והולדת הנכדים. תזכורת יפה וייחודית למורשת המשפחתית המאוחדת.

בשנים 1987-1991 הפכה לעורכת ראשית של הירחון המקצועי מטעם הארגון לגננות בארץ, 'גן ונוף'. עניין רב גילתה בתפקיד והוא סיפק לה אתגרים בשפע להפצת הידע המקצועי הגנני בקרב הישובים המתפתחים.

בשנת 1991 יצא לאור ספר שיריה הראשון: 'הולך וגבו אל פרחיו'. דבר זה חיזק את נפשה והיא המשיכה בדרך הכתיבה ושיריה זרמו הבשילו וקיבלו הכרה ותהודה. בשנת 2005 יצא ספרה השני: "עת הדבש".

כיום שרה נחשבת למשוררת מוכרת וחברה באגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ובאיגודי ספרות אחרים. כותבת ומופיעה עם יצירותיה הנפלאות בבימות ספרות כתובות, ובבימות ספרות פומביות שונות.

54 שנים חיים דן ושרה זה לצד זו באהבה בשלום וברעות ומכבדים זה את עיסוקו של האחר ונהנים מעיסוקם המשותף. דן עוסק בתחום הספורט. ושרה עוסקת בעולם הצמחים השירה והספרות. ושניהם יחד אוהבים לטייל בעולם ולגמוע עוד ועוד מנופי הארץ.

"היינו קבוצה של 9 חברות וקיבלנו את הספרים במסיבה צנועה שנערכה לכבוד המאורע, אליו הוזמנו נציגים של כל המעורבים, וכמובן בני המשפחה.

כשהספר הגיע לידי, מאוד התרגשתי ובלבי הייתי מרוצה מעצמי, על שהצלחתי לעבור על כל תוכנו לצורך הגהות, תיקונים והוספה של שירים ופרטים אשר, מטבע הדברים, נשמטים מן הזיכרון כאשר יושבים ומספרים לפני קהל".

בבגרותך, היו לך מסעות אחרים בעולם, מה המסע הכי ארוך שעשית ומה נטלת ממנו אל שירתך ?!

"המסע הארוך ביותר שעשינו, דן ואני, בבגרותנו, היה לדרום אמריקה, אשר את מחציתו חלקנו עם זוג חברים מגבעת חיים, איתם עשינו כמה "טְרֶקִים" מדהימים בפרו ובוליביה, ולא ויתרנו על איי גלפגוס היקרים בהם פתחנו את הטיול, הדרמנו לצ'ילי, ארגנטינה וברזיל.

"כמו שהטיולים לידיעת הארץ אינם חדלים לזרום בעורקינו ולהוליך את רגלינו עד עצם היום הזה – כך גם שם קראו לנו הנופים…

"השירים מופיעים בספרי 'עת הדבש' –

"הרים פרואים" (ע' 82)

הַשָׁמַיִם פָּרְשׁוּ אֶת חֻפַּת תְּכֶלְתָּם
עַל יְפִי הֶהָרִים שֶׁרָבְצוּ מִנֶּגֶד
פְּרוּאִים כִּבְיוֹם הִבָּרְאָם
לִפְּנֵי עִדָּנִים.
בְּבֹקֶר בָּהִיר וְקָפוּא כְּמוֹ הַיּוֹם,
אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בְּצִבְעֵי הַמִּתְאָר לְגוֹנֵי גּוֹנֵיהֶם
וְלָחוּשׁ בַּמָּשׁוֹב הֶחָמִים הָעוֹלֶה מִשָּׁם
בְּנִימַיִךְ.

מתי ידעת שאת משוררת. מהו השיר הראשון שפרסמת?

"שנים רבות לא החשבתי את עצמי למשוררת. בביתם של הוריי המאמצים בבית זרע, שהיו יוצאי ליטא יודעי עברית עוד משם, נכבשתי לספר עב-כרס: "כל כתבי ביאליק". – בסיס מוצק לעברית שלי…הייתי "טין-איג'רית", מעריצה של משוררים – ומי אני בכלל?… אבל היה לנו מורה נפלא להומניסטיקה, בנימין הלוי ז"ל, שבזכותו העזתי לפרסם שיר בעיתון הקיר של חברת הנעורים – ועליו קיבלתי פרס ראשון: את ספרו של ע.הלל "ארץ הצהרים" – ולא ידעתי את נפשי… ("החיים כסיפור" ע'35 )".

"כִּנֶרֶת" / שרה אדר

רְאִיתִיךְ כִּנַרְתִי עֵת שָׁקְעָה הַחַמָּה מְצוּלוֹת
וְאַחֲרוֹן חֲרָגֶיהָ הֵאִיר מַחֲשַׁכֵּי תְהוֹמוֹתָיִךְ.
חַשְׁתִיךְ בִּגְאוֹתֵךְ עַל גְּדוֹתַיִךְ – בַּלֵב, וּפָנַיִךְ דְמוּמוֹת,
וּמֵימַיִךְ רוֹגְעִים; רַק מִלְמוּל הַגַּלִים יִשָּׁמַע בֵּין הָרִים, הֵם הָרַיִךְ.

יֵש וְרָגָזוּ מֵימַיְִך וּבְאוֹר דִּמְדּוּמִים יֵרָאוּ כִּלְהָבוֹת אֵשׁ!
אֶל-עַל יִתְנַשְׂאוּ, זְעוּפוֹת יִתְנַפְּצוּ אֶל צוּקֵי חַלָמִישׁ.
וְאוּלָם יֵשׁ וְרָגְעוּ כְּעַתָּה, אַךְ יָקִימוּ סְעָרָה שָׁם בְּלֵב מִתְרַגֵשׁ:
כְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֶרְגוּ כִּסּוּפִים וְעֶרְגָּה אַךְ אֵלַיִךְ, אֵלַיִךְ…

דצמבר 1951 – קבוץ בית-זרע, עמק הירדן

ספרי השירה שלך, משופעים בצבעים עזים של טבע ונוף. שירים על אזכור השואה, מעט מאד?!

"היום בו דרכתי על אדמת ישראל, סימן עבורי ראשיתם של חיים חדשים בכל המובנים: שפה חדשה, מולדת / מדינה בבניינה, נעורים בחברת "צברים", עם מורים שהם המחנכים, שהחלוציות, בנין הארץ וההגשמה האישית בדמם, להוטים לחנך את דור ההמשך לאותם ערכים – ואני בלהט נעורים, שאפתי לנכס לעצמי את כל החדש הזה, להיות חלק בלתי נפרד מתהליך ההתחדשות… ובאשר לאהבת הטבע והנוף והעיסוק היומיומי כגננית בטיפוח צמחים בסביבה בה אנו חיים – אני משערת שיש בי כמה גֶנִים שהורישה לי אמי, אשר שיתפו פעולה עם המורה למדעי הטבע דב הלוי… וזו התשובה לשאלתך: דחקתי את השואה ואימותיה אל מעמקי התת- מודע שלי. ברבות השנים כתבתי על כך שיר (המופיע בספרי –
"עת הדבש")".

"וְעוֹד טֶרֶם אָמַרְתִּי קַדִּישׁ" (ע' 54)

לֹא אָמַרְתִּי קַדִּישׁ עַל מוֹת יַלְדּוּתִי.
יַלְדּוּתִי הַרַכָּה מוּנַחַת בָּאֹפֶל.
אַבְנֵי בְּעָתָה וּמוֹרָא
וְאֵימָה חֲשׁוּכָה סִקְּלוּהָ, כִּיסוּהָ
הַרְרֵי חוֹשֶׁךְ גָּוְעָה יַלְדּוּתִי אֶל מוֹתָהּ.
עָמֹק עָמֹק, בְּחֶשְׁכַת עָרְפִּי
טָמַנְתִי זִכְרָהּ, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא
וְעוֹד טֶרֶם אָמַרְתִי קַדִּישׁ עַל מוֹת יַלְדּוּתִי
שֶׁמָּא

חזרתי אליה – ואֵלַי, כאשר הכנסת החליטה על ציון יום השואה כזיכרון לאומי. אני ארגנתי בקיבוצי את ערב הזיכרון לשואה ולמרד ויצקתי בו תכנים רלוונטיים וסממנים טקסיים קבועים כשאני נעזרת הרבה בחומרים שמח' התרבות של הקבוץ הארצי שלחה. עד היום, רוב ציבור החברים והילדים מגיע לאולם, לכבד את זכר הנספים. שנים רבות התמדתי בעשייה זו, לגאוותי. והערך המוסף: לאט לאט שלחתי אורות מגששים אל אותן שנים אפלות, דולה זכרונות של ילדה בת חמש – שמונה… ונולדו גם שירים, שחלקם מצויים בספרי: "עת הדבש" והראשון שבהם:

"ידיעה אישית" (ע' 51)

אֵין אֱלהִים בַּשָׁמַיִם מִמַּעַל
וְעַל הָאָרֶץ מִתַּחַת אֵינוֹ.
הוּא נִסְפֶּה עִם צֹאן מַרְעִיתוֹ בַּתֹּפֶת הַהוּא
הָאֵל הַטּוֹב הָרַחוּם, לִבּוֹ לֹא
עָמַד בְּמַרְאֵה הַזְּוָעוֹת שֶׁהִמְצִיא שְׁטַנוֹ
אָזְנָיו לֹא יָכְלוּ עוֹד שֵׁאת זַעֲקוֹת שַׁוְעָתָם
וּנְהִי יֵאוּשׁם;
נֶאֱטַם
לְהֶמְיַת תְּפִלָּתָם וּלְקוֹל קְריאוֹת "שְׁמַע"
שֶׁנִשְׂאוּ לִכְתָבְתּוֹ בִּנְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה
אֲפוּפַת קְטֹרֶת זִבְחֵי בְּשָׂרָם בְּלֹא יָדְעוּ
אֵינוּתוֹ.
יָמִים רַבִּים בָּעַר עִמָּדָם בַּמִּשְׂרָפוֹת
וְשֶׁלֹּא כַּסְּנֶה, בָּעַר-אֻכַּל כָּלִיל הָאֱלֹהִים
וּכְתָבְתּוֹ עִמּוֹ.
חֲמִישִּׁים שָׁנָה מָלֵא הָעוֹלָם אֶת הַקּוֹלוֹת
וְרֵיק מֵאֱלֹהִים.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְרוּחַ עַל פְּנֵי תְּהוֹם
תִּשָׂא אֶת הַקּוֹל אֶל הֲדוֹם הַסְּנֶה, שָׁם יִתְיַצֵּב
וְהַסְּנֶה יִשַׁל נְעָלָיו.

יש לך שירה פילוסופית רבת פנים, תוכלי להצביע על שיר שכתבת, אליו את מתחברת בשלמות בשל התובנות שהוא מכיל?

"אינני בטוחה שאני יורדת לסוף דעתך המגדירה חלק משיריי כפילוסופיים, אבל כן, אני מחוברת ומתחברת אל רוב רובם של שיריי, בהיותם משקפים את אשר חשתי ורציתי לומר! לפעמים, כשאני חוזרת וקוראת שיר אני שמחה לגלות בו פנים נוספות, רבדים נסתרים, שלא הייתי מודעת אליהם כשנכתב השיר".

"ואני כמותו" (ע' 8)

וְשָׁם, בְּשִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַגְּלִילִי
עָמַדְתִּי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
גּוֹמַעַת בְּעֶרְגָה נוֹפִים קַדְמוֹנִיִּים
שׁוֹתְתֵי יֹפִי.
רֵיחַ מָתוֹק וּבָשֶׁל עָלָה
מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁהֶעֲנִיף שָׁם,
עָרוּי בַּמִּדְרוֹן הַטַּרְשִׁי. וַאֲנִי
כְּמוֹתוֹ –
קְרוֹבָה הָיִיתִי מִתָּמִיד אֶל סֶלַע הָאֵם
שָׁרָשַׁי בְּעוֹרְקָיו,
לְטוּפַת רוּחַ,
הֲלוּמַת שַׁלְוָה וָאוֹר.

האם יש לך שיר שמאחוריו יש סיפור? תוכלי להביא את השיר
ולהרחיב עליו?

"כן. בחרתי את הסיפור הזה מתוך כמה…

"בשנת 2005 הופיעה ידיעה מרעישה בעיתון, על גלעין של תמר שנמצא במצדה והצליחו להנביט אותו במעבדות של קבוץ קטורה. הידיעה הייתה מלווה בצילום של שתיל בעציץ. – ואני לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות והתפעמות! תארי לך – 2000 ויותר שנים היה בתרדמה, עד שזומנו לו תנאים מתאימים לנביטה! ואז כתבתי את השיר".

"תְּמָרָה אַחַת" / שרה אדר

עֲמוּסַת פִּרְיָה הַמָתוֹק
נוֹשֵׂאת מַבָּטָה אֶל יָם הַמָוֱת
הַפָּרוּשׂ בְּתַּחְתִּית הַיְּשִׁימוֹן.

שַׁלְוַת עִדָּנִים בְּיַרְקוּת כַּפּוֹתֶיהָ, יוֹדַעַת,
– שָׁלְמָה מַשְׂאַת הֲוָיָתָה: הִנֵה,
סְפוּנִים הֵם בְּמֶתֶק-שַׁלְמוֹן, עֲדַת נְצָרֶיהָ!

שְׁנַת-עַד צִוְתָה לְּיוֹרְשֶׁיהָ, לְלֹא מְצָרִים וָעֵת
אֲך בּוטַחַת: לַמּוֹעֵד יִתְחַיוּ , בְּבֹא עֵת…

שרה אדר, חורשים – 18.06.05
מן העיתונות: "תמר בן אלפיים, נבט בקבוץ "קטורה".

לאיליין, שלום רב!

אני ממש שמחה שהצלחתי ליצור קשר אישי איתך – את האדם שעשה היסטוריה עולמית!! באותו יום שקראתי את הידיעה
הקצרה-יחסית, הרגשתי מעין התרוממות רוח.השיר מוקדש לך,
בהוקרה! שרה.

למרות שאת באה ממשפחה ציונית ומאהבת הארץ, לא מצאתי בכתיבתך שירה המרמזת משהו… לפוליטיקה. מדוע?

"אני מתרחקת מפוליטיקה (אף כי בנעורינו היינו פעילים מאוד, השתתפנו בצעדות והפגנות- פועלים…) אך השקפת העולם שלי מאוד מגובשת!

"אחיותיי, אחי ואני ובעקבותינו גם ההורים, התחנכנו בתנועת "השומר הצעיר" ומפ"מ וגם אם השתנו הזמנים – תפיסת העולם הבסיסית מתקיימת, מפני שהטבע האנושי לא ישתנה כנראה… אבל, ישנן רמיזות המעידות עליה, גם בשירים"…

הנה רמז כזה:
"קָצוֹר קָצְרָה יַדִי מִפְּדּוּת" (יְשַׁעְיָהוּ נ' ב')
מחדשות הבוקר ב-T.V.

"אִשָׁה עָקוּרָה"/שרה אדר

כְּמוֹ עֵץ כָּרוּת
נָפַל מַבָּטָהּ מִן הַמִרְקָע
מִתְאַבֵּד וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד
בֵּין רִגְבֵי כַּרְמָהּ הַשָׁחוּט.

הִיא יָשְׁבָה לְצִדוֹ, מְחַבֶּקֶת אֶת גֶּזַע הַזַּיִת
שֶׁהִבִּיט מְבוֹעַת בְּשָׁרְשֵׁי אֶחָיו
הַזְּקוּרִים בִּזְּעַקָה.
לִבָּהּ
כְּמוֹ נֶעֱקָר עִם זֵיתֶיהָ
וְהַפַּחַד נִגָּר מֵעֵינֶיהָ הֵצִיף
פָּנַי כְּלִמָּה וּבְזוּת.