בהיות עיקרם של הסיפורים בספר פנטסטי, ובהיות סיפורים כאלה מצויים במיעוט בספרות שלנו: האם כותבי העברית וקוראי העברית לא אוהבים סיפורי פנטזיה, ומשום כך ספרים מסוג זה הם מעטים, אפילו נדירים?
אודה: התבקשתי לכתוב הקדמה קצרה לספר, ורשימה זו היא רשימתי המורחבת, שאינה כבולה להיצע עמודיו ואינה מתחייבת להישאר בגבולותיו. ובכן מדוע כזו היא כותרת הרשימה ולמה אפוא הכותרת "בחירות", שנתנה המחברת לספרה? כי הבחירה היא מעין חרות. כן, חרות, אך שמא זאת חרות לכאורה. על אלו בחירות שלנו מדובר, אם כן, ובאיזו מידה החרות הזאת אמתית, רחבה, מלאה? מה גורם לנו לבחור בדרך מסוימת דווקא ולא באחרת? והאם, בהקשר של הספר, יכול אדם להחליט להיות סופר? האם קיבלה גברת רם החלטה להיות סופרת, או שמא נלכדה בקורי הכתיבה?
(במאמר מוסגר: אני אישית מגדיר את הכתיבה כצורך פנימי מוחשי, כדחף עז שאינו מניח, מטפורית אפילו כחולי ומי שלא דבק בו החיידק אולי מוּלד הזה של הכתיבה אינו כותב באמת. אם ניקח לדוגמה ספר שירה לידינו, נוכל לחוש במהרה אם כותביו רצו לכתוב שירים או שהם אכן משוררים).
בעקבות גורלנו
נדמה כי שאלה זו על עניין הבחירה חוזרת ומתעוררת בסמוי או בגלוי במהלך סיפורי הספר. והשאלה שלי הנשאלת בעקבות זאת היא, האם אנחנו אחראים לבחירות שאנו עושים. האם אכן אנחנו עצמאיים לבחור, או שמא דברים בתת-מודע שלנו הם המנחים אותנו בבחירותינו. האם בחירותינו יוצרות עבורנו גורל? או שמא הגורל הוא זה שמוביל אותנו אל הבחירות שאנו עושים, כך שעל אף הכול הולכים אנחנו בעקבות גורלנו? ואם יש לנו איזו זכות, איזו "רשות נתונה", האם זו מעניקה לנו את זכות הבחירה עצמה, או שמא רק את בחירת הדרך שבה נגיע אל הבחירה שנועדה לנו? אני מעז לומר, שלשאלות חשובות אלה, שכבר נשאלו ואיני בוראן, לא נמצאו תשובות הולמות עד כה. וכך עמדה בי בזמן הקריאה התחושה כי שאלות אלה מצויות בעורף הדפים.
הדיון בשאלה אכן אינו חדש, אך במקביל היא עולה בי, בהיות עיקרם של הסיפורים בספר פנטסטי, ובהיות סיפורים כאלה מצויים במיעוט בספרות שלנו: האם כותבי העברית וקוראי העברית לא אוהבים סיפורי פנטזיה, ומשום כך ספרים מסוג זה הם מעטים, אפילו נדירים? או שמא סיפורי הפנטסיה שלנו כבר נכתבו כולם ואפשר לקרוא אותם, בפרשנות המתאימה, בין סיפורי התנ"ך המדהימים ובכך רווינו? כי איך נתחרה בהם? ומעבר לכך, שמא איננו רוצים עוד להכיל?
אומר אפוא שבין ספרי הפנטסיה ובין סופריה, או אלה של המדע הבדיוני, מעטים מאוד שכותבים או נכתבו בעברית, למיטב ידיעתי. אך נראה אפוא על-פי ספר זה שהנה צומחת בדמותה הצנועה עדיין של מיכל רם כותבת שכתיבתה פנטסטית, שיכולה לרחף ולהיות משוחררת מחוקי הכבידה. אולי, על כן, העתיד הספרותי של התת-סוגה הזאת מצפה לה, כדי לתפוס מקום ולעמוד בהמשך לצד אותם כותבים מעטים של תת-סוגה שיכולה להיות מרתקת.
למצות את החלום
אביא תמציות מתוך סיפורים ראשונים וראשוניים אלה של מיכל:
בערב אחד כפרי, בעוד יושבת אישה במרפסת ביתה, מופיע לפתע איש משום מקום ושואל אם היא עסוקה. לא, היא משיבה, והוא שואל אם תרצה לטייל וכשהיא שואלת לאן, הוא אומר: לניו-זילנד. ובעודה תוהה על אמתותם של הדברים, הוא מושיט את ידו ונוטל את ידה, וכשעיניה נפקחות מהסחרחורת שחשה היא מוצאת עצמה ניצבת באי קטנטן, כאשר מכל עבר ניבט אליה הים. היא נמלאת תימהון, אך כאשר הוא שואל אם תרצה לשוב לביתה שבכפר, היא בוחרת להפתעת עצמה להישאר על האי ולמַצות את החלום.
כך מתחיל הסיפור, כך גם מתחיל הספר, מתוך גישתה של המחברת להביא את שורות המחץ של הסיפור אל פתיחתו. כך היא נוהגת יותר מפעם אחת. זה פועל נכון בסיפורים הקצרים, ויוצר את העניין הדרוש להמשך הקריאה של אותם עמודים. זה הסיפור הראשון בספר ומעניק לו את כותרתו: "בחירות". ואכן בחירותיו של אדם הן מוסר ההשכל שבו, והסיפורים מובאים כאגדות קטנות שמספרות על בחירות גיבוריהן.
בסיפור "עולם", עולמנו אינו אלא כדור גדול שבו יכולים מלאך כמו גבריאל ודמויות כמו רֶלִי-גֶ'ן וונוס לעשות כזאת ואחרת, להוליד סכסוכים ולהניח למלחמות להתלקח מתוך מחשבה חסרה, מה שגורם לגוף הגדול להיות נואש והוא מחליט להתרחק מן העולם הזה ונוטש אותו להתנהל לבדו, על כל הטירוף והכאוס שבו.
אוהב אותה
ב"ללא מילים" מובא הרעיון שבעולמנו אזלו כמעט המילים, הן נמכרות במחיר יקר ונעשות חלקם של בעלי יכולת, כאשר בשכבות אוכלוסייה חלשות אין מדברים. כך מגיע הצעיר השותק בעל כורחו אל חנות קטנה ומיוחדת שבה נמכרות מילים, ובכספו האחרון קונה מילים מעטות כדי שיוכל לומר לצעירה שבה התאהב כי הוא אוהב אותה.
"ויום אחד" – כן, יום אחד פוגש האספן הנהנתן חסר הסדר המינימאלי את המנקה האולטימטיבית ומתאהב בה. זהו האספן שגדל תוך כדי איסוף של כל הנקרה בדרכו, מגוגואים בילדותו, דרך נכסים בהתבגרותו, ונשים שהיו כחפצים באוסף שלו. ואז הוא פוגש דווקא את מי שחלמה מילדותה להיות מנקה, ובהיותה חדרנית במלון יוקרתי חשה כי התגשם חלומה.
ב"זמַן", מזַמֵן נצח, מנכּ"ל המפעל הגדול המייצר זמן, את חברי ההנהלה כדי למצוא מענה לתלונות הציבור המגיעות בעקבות בריחת הזמן שהוא משווק. צריכים למצוא כלי מתאים כדי לשמר בו את הזמן, הוא דורש. הוא חרד שבעתיד המתקרב יתקשו לספק את מוצר הזמן בגלל דלדולם של משאבים הולמים בעולם.
תוכנית חיים
"זה לא היה מקרי שאלכס מת ביום הולדתו ה-28. היה באג בתוכנית. המתכנת ראה זאת מיד לאחר שלחץ על send אבל זה כבר היה מאוחר מדי." – כך מתחיל הסיפור "באג", ומעורר תהייה שמא אכן יש אמת בתפיסה ובאמונה המטפיסיות שאדם נולד עם תוכנית חיים שנשתלה בו על-ידי אותו יצרן אלוהי. האם אפשר לתקן טעות כזאת?
"חיה כפי יכולתך", מכריזה לולה בסיפור הסוגר את הספר, והיא שפותחת את הדלת ומקבלת את פניו של לאון כהן, החולה שגופו נמלא בגרורות סרטניות. אך מי היא לולה שמקבלת את האנשים אל הבית ההוא ומלווה אותם אל מעבר לפרוזדור, שממנו יוצאים אל נוף נפלא שמשתרע עד האופק וממשיך מעבר לו? ומהו אם כך המקום הזה?
ואילו ב"סיפורי ידיים", שהוא סיפור שונה ברוחו, נוגעת המחברת בשואה דרך סאגה "מהירה" ומקוצרת מאוד על ידיו של סבה, אותן היה מושיט אליה ובהן הייתה נוגעת: "הייתי מסתכלת על ידיו והן היו מספרות לי ללא מילים את סיפור חייו..", מטבע הדברים שַבוּ אותם אירועים וצַפו למוחה של המחברת, והיא מעבירה את המורשת המיוחדת הזאת הלאה. סיפור זה השתתף וזכה בתחרות כתיבה ארצית בנושא "ידיים", והוא מובא כאן ומצטרף לסיפורים האחרים. ושמא, רוצה לומר, גם בו יש משהו מן הבלתי רגיל בנסיבות ההתרחשות שבו.
חוקים ארציים
יש בסיפורי פנטסיה מתַן מעוף ושחרור לחוק הכבידה של המוח. סיפורי פנטסיה הם חלום, פתרון לַסבוּך, נגישוּת לַאֵין. גם יש בהם מאותם פתרונות של "דאוס-אקס-מכינה", שהיו מקובלים במחזות יוון של פעם כ"פתרון מגבוה". ואומר כי מי שבא לקרוא אותם צריך בבואו לשחרר את מחשבתו ממסגרות של חוקים ארציים קיימים הידועים לנו.
אסכם לאחר כל זאת ואומר כי הסיפורים בספר הם אכן פנטסטיים בהבאתם, מְשָּלים בכוונתם, מוסריים בלִקחם, ונראה במובהק שהמחברת כתבה את סיפוריה לבני הגיל הצעיר. יש בהם גם התום המתאים. עם זאת גם קורא מבוגר יותר, בהיותו נינוח יכול למצוא בהם עניין ורעננות, אירוניה וציניות במידה נכונה ולהקדיש לכך את זמן הקריאה הלא ארכני שמתבקש, כדי להימצא באותו קסם מסוים שאופף את הסיפורים.
מבחנה האמתי של מיכל רם יהיה בהמשך הדרך. האם זו תהא דרכה, מתוך החלטה שלה או שלא, מתוך חרותה או לא. בינתיים ושלא כרגיל, נכתבו סיפורים אלה ברוח שונה זו או אחרת, בחֵירות כתיבה כזו או אחרת, לפי כך יכולים להתאים לגיל זה או אחר, לקורא זה או אחר, והם מוצעים בספר הצנוע והחביב הזה לקריאה קצת אחרת.
(מיכל רם: "בחירות", הוצאת "בת-אור" 2014, 110 עמודים).
