גמדים וחלומות |
שלא כהרגלי אני רושם כאן דברים על שני ספרי ילדים שהתקבלו יחד לידי ▪ ▪ ▪
הביטחון שלנולנו המבוגרים והמנוסים, לפחות לכאורה, יש שיטות שונות למצוא ביטחון של ערב, של שעה או של רגע. יש מי שקורה לזה מנטרה, יש מי שקורה לזה תפילה, יש מי שמאמין שהקמע שהוא נושא עליו ייתן לו את הכוח הדרוש לביצועה של המשימה. ויש כמובן את דוגמת השחקנים, גם הגדולים בהם, שלא ימצאו ביטחון לעלות לבמה ללא לחשן שיתמוך בהם ברגע אפשרי של שכחה. בוודאי ברור גם החשש לעמוד בפני קהל, גם אם מצומצם, ללא דף הנייר שעליו רשומות תזכורות, והן בבחינת לחשן בכתב. כך גם מרצה שמקרין שקף שיש עליו משפטים קצרים שבאים לכוון עבורו את הרצאתו.
אך כאשר מדובר בילדים, הלא אין בהם עדיין כוחות משל עצמם, אין בהם ציניות שיש לרוב במבוגרים, וספרי ילדים אמורים להביא להם את הדברים בדרך שבאו לשמה מבלי לבוא לשמה. שני ספרים צנומים וצנועים אלה שנפלו יחד לידי, במעין אקראיות ובאופן לא צפוי, נכתבו בידיהן של שתי מחנכות שמביאות את הדברים במסגרת עולמם הרך של הילד או הילדה בצורה פשוטה עד מאוד, והייתי רוצה לומר אפילו בעורמה מושכלת, מתוחכמת וברוכה. א. הגמדון מן היער בספרה של רינת מצליח, הקמע או הלחשן שנותן כוח הוא גמדון שנחבא בכיסו של פילון. הוא נדרש על-ידי מורתו לקרוא דברים באירוע חגיגי של בית הספר, מול המורים ומול ההורים, ורק המחשבה על כך משתקת אותו. אין הבדל בכך שהדמויות הן דמויות של בני אדם או של חיות היער, ואני אומר זאת כי הדמויות הן של חיות שהואנשו על-ידי המחברת, כמקובל בספרי ילדים לרוב. התופעה דומה להרבה דרכים שגם מבוגרים נזקקים להן כדי למצוא את ביטחונם. ילד זקוק לביטחון והמבוגר אמור לתת לו אותו. אך רינת מבקשת מהמבוגר לדעת מתי להניח לילד להמשיך בכוחות עצמו, גם אם בתחילת הדרך אכן נתמך אך בהמשכה הוא מצוי באשליה כי עדיין תומכים בו. הוא יגלה בסופו של דבר כי עשה את הדרך בכוחות עצמו ויהיה בטוח ומאושר שכך. אמרתי דברים פשוטים וזו מהות ספרה החינוכי של רינת מצליח, המספר על בית ספר שמצוי בלב היער, על פילון ועל גמדון שידע לתרום לו ביטחון עצמי. גברת מצליח עושה זאת בשפה ברורה ובלווית ציורים שבאים להמחיש ויזואלית לילד לקורא את הסיפור, ולצוד את תשומת לבו הראשונית. הנה קטע מתוך הספר: "המורה צפורה עלתה לבמה, חבקה את פילוני הנרגש ולחשה באזנו: "כל הכבוד, פילוני! היית נפלא." פילוני ירד מהבמה לפנות מקום לנמרון, לדבון ולקופיפון, ואחר נגש לצד ולחש: "גמדון מזלון, תודה לך! בזכותך הצלחתי היום."….."האם ייתכן שהייתי רק אני על הבמה לבד?" חשב לעצמו, והמחשבה הפחידה והפתיעה אותו כאחת….המורה שחררה מוקדם את כל תלמידיה, ופילוני רץ אל היער לחפש את גמדון המזל שלו. שם ליד העץ הגדול מצא חַיְכן ועליו כתוב: "כל הכבוד! על החתום, גמדון". הזמן עבר לו, ופילוני לא ראה את גמדון יותר. הוא המשיך להשתתף בטקסים בהצלחה רבה, לשיר, לקרוא ואף לרקוד" (עמוד 22). האמנם היה קיים גמדון, או שמא אנו ידענו ליצור אותו? האמנם נעלם לאחר מכן, או שמא חוסר הצורך בו גרם לו לכאורה להיעלם? האם היה גמדון בבחינת גלגל העזר שבאופני ילדים, עד שיום אחד רכשו את ביטחונם ולא הזדקקו לו יותר? ברגע זה אמור הגלגל להיעלם, כמו שגמדון נעלם. ממש כמו שהורה או מבוגר אמורים לדעת מתי להרפות ולא להפוך את סיועם לחיבוק של דב. כאן ייאמר בבטחה, כי אכן ספר ילדים שיש בו ללמד את הילד, לא פעם הוא חובת קריאה דבר ראשון להורה. ב. פגישה עם כוכב כמו המשך טבעי ונדרש, בא ספרה של יהודית מליק-שירן לדבר על הצורך שלנו בחיזוקים, כילדים, כבוגרים, כמתלמדים, ובכל מצב הדומה למצבו של פילון, שצריך היה למצוא את הכוח והאומץ לעשות את מה שנדרש ממנו. רוצה לומר, את מה שדורשים מאתנו החיים. וכדי להסביר זאת לילד, נעזרת המחברת בכלבלב "שובבון" שרצה שיהיו לו חברים. כי מי מאתנו אינו זקוק לחברים. בסגנונה של יהודית יש משום ליריות קלילה, שיכולה לתרום לילד את ספיגתה של השפה כבדרך אגב. הנה קטע הפתיחה שמוביל אל הנמקת הסיפור: "'הערב עיֵף, טפות של טל לילי יורדות על העיר. פנסי הרחוב דולקים באור זהבהב. המדרכות הלכו לישון, הצפרים העליזות שציְצו כל היום מכונסות בתוך קִנן, מניחות ראשן בין הכנפיים וישנות. רק "שובבון" כלב הפינצ'ר הקטנטן של השכנים, עוד נובח ונובח על מדרכות ריקות, על בתים מוארים, כי אין אנשים ברחובות ואין חתולים שמיַללים. ולאה הקטנה בת השנתיים שואלת: 'אמא, למה שובבון נובח?' ועמר בן החמש מחפש צלליות בחשיכה,, אני לא רואה כלום". לדעתו – "שובבון" נובח סתם. אין דבר כזה סתם, כלב לא נובח כשמתחשק לו'". מי שיוצא להרגיע את הכלבלב הוא הסבא, ומתברר לו כי שובבון נובח לעבר כוכב קטנטן וזוהר בשמים. בעוד שהכוכב מעורר התרגשות בלבו של הכלבלב, היה עמרי הילד שכוב בערסל ומפליג אליו במחשבותיו מבלי לדעת כי שניהם מתייחסים לאותו כוכב. הוא "טיפס על מדרגות של אור", ופתאום חש בחמימות גדולה שעוטפת אותו. את פניו מקבל הכוכבון, שהיה במבחן ההתבגרות של כוכבים והיה לבדו. כוכבים שהתבגרו יצאו לדרכם והוא נותר בבדידותו ובחוסר הביטחון שלו, לפי כך קיבל באהבה את החבר שהגיע עד אליו. מפתיע הדבר כאשר מבקש הכוכבון מעמרי שיודה לשובבון, הנובח אליו מדי ערב ומשמש לו חבר בבדידותו. כשחזר ממסעו הבין עמרי לנפשו של שובבון, והבין כי גם כוכב יכול להיות בודד. הוא יוצא החוצה, מרים את הכלבלב, מלטף אותו ומעניק לו את חברותו. כי הוא מבין שחברות היא ביטחון, היא קיר להישען עליו. "עמרי הרים ולטף אותו עד שהוא קשקש בזנבו. 'פגשתי אתמול את החבר שלך, והוא ביקש שתדע, שאתה החבר הכי נחמד שהיה לו, והוא שמח מאוד שאתה מדבר אתו כל ערב ככה הוא שוכח שהוא לבד, טובים השניים מן האחד"'. מעבר לבדידותו של הכוכבון שרצה חבר, האם נביחותיו של הכלבלב לא היו קריאה משלו לאותו חבר רחוק? האם נביחותיו לא הושמעו כדי לומר לכוכבון כי אינו לבדו? הלא ידועים הכלבים ברגישותם ובחוש השישי שלהם. כי הוא אשר נאמר, שהחברות היא הדדית. להיות חבר של מישהו זה לקבל חזרה את חברותו. |
|