הסופרת והמשוררת יהודית מליק-שירן מספרת בראיון על הוצאת הספרים הקטנה שהקימה – "בת אור" – שהיא חלק ממפעל חיים הקשור ישירות למרכז הכתיבה המנציח את דרכה ההתנדבותית של האם, שושנה מליק, בתחום החינוך
הוצאה לאור קטנה נותנת יחס אישי מרגע ההתקשרות עם סופר או משורר. ב"בת אור" למשל מרגע שנחתם חוזה התקשרות, החיבור המלווה בתהליכי העבודה נעשה צמוד. אני מסבירה ומשתפת כל שלב בתהליך. שותפה ללבטים, לשינויים שנעשו בטקסט, לעתים אף שותפה טרם גובש הרעיון לספר. אני חושבת שמה שמייחד את ההוצאה שלי, זה היחס האכפתי, האישי הזה, אדם שזקוק ל מענה לשאלותיו מקבל. הקשבה ומקצועיות מלווים את כל התהליך. להוציא ספר זה חלום של האנשים שבאים אלי. אך לא כל ספר יוצא אצלי בהוצאה. ההוצאה מספקת מגוון רחב של שירותים, המהווים סל פתרונות מלא, לכל לקוח החל מגיבוש הרעיון ועד מכירת היצירה בחנויות הספרים המובחרות.
בהוצאה גדולה יוצאים לאור הרבה כותרים בשנה, ב"בת אור", לא כל כתב יד מתקבל. לכן אולי זה הופך אותה להוצאה איכותית. ואחרי שספר מתקבל יש סיכוי גדול מאוד שיהנה מהקרן לעידוד יצירה ע"ש אמי שושנה מליק ז"ל. היום קשה להוציא לאור ספר. פעם היו קרנות עידוד ליצירה ספרותית, היום קרן ת"א לספרות ואמנות סגרה את שעריה לסופרים מרחבי הארץ והיא מעניקה תמיכה כספית רק לסופרים תושבי העיר תל אביב. גם קרן עמו"ס לא מופעלת בשנים האחרונות. אני שמחה שהקרן שלנו פועלת ומעודדת יוצרים מוכשרים. חלקה של ההוצאה ביחסי הציבור לסופריה. יחסי הציבור סוללים דרך לכל ספר ברשתות החנויות המובחרות.
מתי נוסדה ההוצאה ומה הניע אותך להקים את ההוצאה?
"בת-אור", הוצאה לאור הוקמה בשנת 2005, היא חלק בלתי נפרד מהמרכז לכתיבה יוצרת שהוקם בשנת 2004. אי-אפשר לדבר על "בת אור" מבלי להזכיר את המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש אמי שושנה מליק. המרכז הזה הוא מפעל חיים. הוא מנציח את דרכה ההתנדבותית של אמי בתחום החינוך. המרכז פועל כשמונה שנים. מטרות המרכז שאובות מאותם ערכים שעליהם גידלה אותי אימי, מיגור האלימות השוררת בבתי-הספר, בבית ובמקומות הבילוי, בקרב ילדים ומבוגרים, על-ידי פיתוח והעצמת יכולות ההתבטאות בכתב ובעל פה. לעודד קריאה, לפתח הרגלי- כתיבה. להעשיר את יכולות ההבעה והקריאה על-מנת להפיג לחצים ומתחים. לאתר ילדים ובני-נוער במצוקה לקבל את השונה, הדחוי והחריג. לעודד סובלנות, שלום, עזרה הדדית, נתינה ופיוס בין ילדים ובני-נוער. לתת מזור לנפשם באמצעות הכתיבה היוצרת, הפסיכודרמה, הציור, הפיסול, התנועה, הצילום, והמוזיקה.
המרכז החל לפעול לראשונה במסגרת של שבוע הספר בבית-הספר ע"ש 'גורדון' בחולון. בו התארחו אירית ויסמן-מינקוביץ, סיגלית דיל וריקה ברקוביץ'. כמו-כן, פעל המרכז בבית-הספר התיכון ע'ש קוגל ובו התארחו: שושנה בן-עדי, רוני סומק. ובבית אריאלה בתל אביב, נפגשו תלמידי החוג עם הסופר יהודה אטלס.
כיום המרכז מונה כ-5 סניפים, בבית-שאן, בחולון, בחיפה, בירושלים ובמודיעין, ומגמת ההתרחבות ממשיכה. כולי תקווה, שאצליח להביא לידי מימוש את רצונותיה של אימי באמצעות העשייה במרכז.ועל-ידי כך שכל אחד משותפיי לפעילויות ייקח את אשר עזר לו ויבנה עולם פחות אלים ויותר סובלני.
מובא כאן סיפורה של שושנה, המציג את הרוח שהתוותה את בסיסו הרוחני של מרכז זה:
שושנה מליק ז"ל אהבה ללמוד. ברומניה הייתה תלמידה מצטיינת. מלחמת העולם השניה קטעה את חלומותיה והעמידה אותה מול מציאות קשה ואכזרית. ממשפחה גדולה וענפה שרדו מעטים את זוועות השואה. יחד עם בני משפחתה עלתה לארץ והקימה משפחה. חלום לימודיה לא נטש אותה.
דרך ילדיה הגשימה אמי את חלומה להמשיך ללמוד. את אהבותיה לקריאה, לכתיבה, לנגינה ולריקוד טיפחה אמי בכל אחד מאיתנו בגיל מאוד צעיר. חשפה אותנו להצגות תיאטרון, עוררה את הדמיון הפורה שלנו לפרוץ גבולות חשיבה ואף עודדה אותנו להמציא רעיונות ולהציג אותם. אמי העניקה לנו את חירות המחשבה, את יכולת הבחירה , את יכולת הנתינה ואת האהבה לדעת, לקבל ולתת מעצמך למען אחרים.
מה שהניע אותי להקים הוצאה לאור משל עצמי היה ספר הילדים הראשון שלי "עניין של הרגשה", הספר הזה התקבל בכל הוצאות הספרים המכובדות בארץ מ"דני ספרים", "הקיבוץ המאוחד", "גוונים", "עם עובד", "כרמל" ו"כתר". כולן רצו להוציא אותו על חשבוני. הצעות המחיר שקיבלתי מהן נעו מהגבוהה ביותר 35,000 שקלים ועד ל28,000 שקלים. הספר קיבל את מענק נשיא המדינה ולא היה לי סכום כזה להוציא על ספר.
פניתי לקרן לעידוד היצירה ע"ש אמי וכיוון ששני ספרים שלי היו מועמדים, קיבלתי מענק רק על "צובעת געגועים" ספר שיריי השלישי. אז התחלתי להתעניין בבתי דפוס מה תהיה העלות של ספר ילדים. חברתי לגרפיקאית שעם הזמן הפכה לגרפיקאית הראשית שלי בהוצאה הגב' חני דומבה. היא עצבה לי את הלוגו של בת אור ומאז אנחנו ביחד . כמו"לית העובדת ישירות עם בתי דפוס, אני יכולה לומר שלא שילמתי עלות גבוהה על ספרי.
את עורכת מפעלים שונים לקידום הספרות תוכלי לשתף בחשיבותם ואופיים
פרויקטים שהפכו למפעל חיים כל אחד בתחומו: "בית ספר מארח" פרויקט נתינה והתנדבות בקהילה מפגיש אמנים,משוררים, מספרי סיפורים,שחקנים, ציירים ופסלים. אלה מתארחים פעם בחודש בבית ספר שנבחר. לא כל בית ספר זכאי לקבל את הפרויקט, רק בתי ספר יסודיים שנמצאים בשכונות מצוקה ושיש שם אוכלוסיה סוציו-אקונומית חלשה, בית ספר שקלט עולים חדשים ושהשפה העברית אינה שגורה בפיהם. מיגור האלימות והרחבת האופקים הם אבני הדרך של הפרויקט.
משלוח מנות רוחני -כל שנה במשך שמונה השנים שחלפו , הכנתי חבילות ספרים של ההוצאה ויחד עם חברים פעילים מתוך המרכז שלי ביקרנו במחלקות ילדים בבתי חולים ברחבי הארץ, במועדוני ילדים, במרכזים קהילתיים. הגענו אפילו לשדרות המופגזת בקאסמים וחילקנו את ספרי ההוצאה ארוזים כמתנה לילדים מאושפזים ולילדים בקהילה.
כתב העת "על הדרך" לספרות, אמנות ותרבות עכשווית מקוון. כתב עת הנותן במה ומקום ליוצר מתחיל וליוצר מוכר. עד עתה יצאו שמונה גיליונות באינטרנט. עכשיו אני עורכת את הגיליון התשיעי. כתב עת שבא ממקום של פרגון ונתינה לקהילה.
תחרות כתיבה ארצית של הסיפור הקצר, זו תחרות שהחלה בשנה שעברה כשמלאה שנה למותו של אבי חיים מליק, אדם שאהב את המילה הכתובה. זו הדרך שלי להנציח את שמו בפרויקט חיי.
בנוסף לפעילויות האלה, אני גם מורה לתנ"ך וספרות ומגישה לבגרות במקצועות האלה. אני רואה בהוראה שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה. במרכז שלי לכתיבה יוצרת אני מטפלת בהבעה ויצירה, מאתרת ילדים ובני נוער במצבי לחץ ומשבר דרך כתיבתם. אני מעבירה חוגים בכתיבה יוצרת וביבליותרפיה וככה מטפלת בבני נוער ובמבוגרים. ספרי.
ספרי קצת על הספרים שראו אור בהוצאה
הספרים שיצאו בהוצאה בראשית דרכה היו בעיקר ספרי שירה: "צעיף של אור" שכתבה האמנית יוספה אלמוג. "קסמו של הגעגוע" שכתב יעקב מירב, "עת הדבש" שכתבה שרה אדר, "התחברות" שכתבה גלי אופיר. האלבום "שערי נפש" הוא אלבום שהותיר אחריו העו"ד נחום בירם (בירמט) ז"ל, אוצר בלום של שירה מקראית וסיפורים קצרים, אל היופי הפועם הזה חיברנו את הצייר גרשון רנרט, שציוריו מעטרים את דפי הספר. העבודה על האלבום הזה נחרתה בלבי. הגב' בירם ראתה את העיצוב של ספר השירה "עת הדבש", השירים בספר הזה מאוד מיוחדים והיא החליטה להוציא את האלבום הרוחני של בעלה המנוח לקראת יום השנה אצלי. זה שימח אותי מאוד, כי הקדשתי לספר הזה את כל זמני.
כשהיא הגיעה אלי, זה היה אחרי שחיפשה הוצאה לאור שתיתן לה הרגשה של בית. שלושה חודשים היו עד למועד יום השנה. הספר היה מוכן תוך שלושה חודשים, לא זכור לי שעבדתי ברצינות רבה על ספר אחר בהוצאה ושהוא ישיג את היעד שלו בזמן קצר כל כך. אחריו יצאו ספרי ילדים: כמו "עניין של הרגשה" ו"הכלב פרדיננד" האחרון הפך לרב מכר בהוצאה. ספרי פרוזה כמו "מכתבים לתעלה" ספרה של אוסי רז, הפך לרב מכר בהוצאה. "חלבת תמרים" הספר שלי.
"הספק" מאת מרגלית מתתיהו. ספרי מחקר בספרות ילדים: "נגיעה ברוח" הדפסה שניה שאזלה,ספר שלי ו"אליתימה" סיפורה של רחל. כתבה אותו שולמית חתוכה. "להתאהב מחדש" ,דיון בשמונה יצירות מופת בחטיבה העליונה בספרות. ספר שלי שאזל בהדפסה שלישית שלו."ציפורני הגורל" מאת רחל סיידוף מזרחי, הדפסה שניה , "שמיכת הפלאים של נועם" מאת רחל סיידוף -מזרחי, ספר מקסים על שמיכת פלאים שמקבלת נועם ליום הולדתה וכל לילה השמיכה לוקחת אותה לבקר בארצות דמיוניות. אוהבת מאוד את הספר הזה.
"קצת על אהבה" מאת יריב לב, אלבום יפהפה שצוייר בידי הצייר יובל מרום. "פגישה חלומית" ספר הילדים השני שלי. "סיפורי המקרא בראש אחר"מאת רמי קרדה, "מאות פרחים סגולים" מאת חוה מזרחי ו"כלבי רפאים" מאת קובי וקנין ועוד. בעיקר יש לנו הדפסות חוזרות של הזמנות מהרשתות הגדולות.
את מפרסמת את יצירותיך בהוצאה שלך, האם לדעתך ראוי שמוציא לאור יפרסם את יצירותיו בהוצאה שלו. אני שואלת כי נתקלתי בעצמי בתהיות האם אין בכך ניגוד אינטרסים ללקוחות . אני נוהגת כמוך כיוון שגם אני מפרסמת יצירותיי בהוצאת פיוטית
אני לא רואה כאן ניגוד אינטרסים בכלל. "בת אור", היא חלק מהמרכז שלי וכמטפלת בהבעה ויצירה יש לי הרבה ספרי בוטיק העוסקים בטיפול, בתרפיה בכתיבה,בציור, במוזיקה, בריקוד שכתבתי והם נמכרים למטופליי ולאנשים שונים שראו את הספרים האלה ויצרו עמי קשר אישי ורכשו אותם. אין דבר יותר מזוהה מההוצאה שלך המפרסמת יצירות של אחרים וגם יצירות שלך. זו הגאוה שלי שיצירותיי יתפרסמו יחד עם יצירות של לקוחות אחרים. מי שאוהב את המילה הכתובה, ימצא ב"בת אור" בית.
אני מוזמנת לימי עיון וסדנאות ברחבי הארץ בנושאים שיזמתי כמו "ערנות מצילה חיים" ולהוצאה מגיעות הזמנות על ספרי טיפול מרוכזות. אני חושבת שההוצאה עבורי היא הבית הפותח דלתותיו וחלונותיו לכל מי שרוצה להכנס.
את יוצרת הכותבת פרוזה ושירה כותבת רגישה במיוחד לבעיות הזולת. על אלו נושאים את כותבת, מה קרוב ללבך?
בתחום הספרותי יש לי מספר כובעים: משוררת, סופרת,מבקרת ספרותית וחוקרת ספרות ילדים ונוער.אני כותבת על מצוקות של ילדים. על רגשות בעיקר. במסגרת עבודתי כמטפלת בהבעה ויצירה נחשפתי לילדים בסיכון גבוה בנתניה, עבדתי עם ילדים מאושפזים במחלקה סופנית בבית החולים "העמק" בעפולה, הדרכתי כתיבה יוצרת במעון הפסיכיאטרי חיילים שלקו בהלם קרב במלחמת יום הכיפורים ומלחמת של"ג,בבית החולים בתל השומר. הדרכתי גם במועדונים של אנוש. שירה ופרוזה נכתבות ממפגשים עם החיים.
כשהתחלתי לכתוב באינטרנט חברו אלי קוראים מ"חדשות מחלקה ראשונה", שם התחלתי לפרסם את יצירותיי. העורך והמו"ל יואב יצחק ביקש ממני לפתוח אצלו בלוג. כל שבוע הייתי מפרסמת אצלו סיפור קצר ורשימת הקוראים הייתה מתארכת לפי התגובות בסיפור. היה לי דיאלוג נהדר עם הקוראים, שהיו מחכים כל שבוע לסיפור בכליון עיניים. פרסמתי שם, שאני אוספת סיפורי אהבה מהחיים. ככה התחילו להגיע אלי בשבוע בין חמישה לעשרה סיפורים. חלקם מרגשים ונוגעים ללב וחלקם שהנייר לא יכול לספוג ובין האמת והבדיה עבר קו דקיק בלתי נראה. ככה פתחתי במה פתוחה לאנשים שאת מרביתם פגשתי וראיינתי והבאתי את קולם לקוראיי.
הגעתי עד כלא נווה תרצה כדי לתת במה לאסירה, להשמיע את קולה. בעקבות פרסום הסיפור שלה,עונשה הוקל והומר בעבודות שירות מחוץ לכלא.
במסגרת התנדבותי בקהילה בערבי שבת נסעתי בחברת היועץ המשפטי של המרכז שהיה קצין משטרה, כמה פעמים בערבי שבת לאסוף מ"גני הסיפור" בחולון נערים שתויים או לחלופין מעבירים "באנג "בבקבוק. אספנו אותם אל בתים של חברי המרכז מטפלים כמוני, שכל המטרה הייתה לשוחח איתם ולהניע אותם מהדרך הזו שבחרו. החומרים האלה הולידו סיפורים שונים שכתבתי. אלה נושאים הקרובים ללבי. אהבה, העזרה לזולת ולא רק לבני נוער במצוקה אלא גם לקשישים חסרי ישע. את הסיפור "שיחות בוקר" מתוך "חלבת תמרים" המחזתי והצגתי אותו לפני קהל. גיליתי שיש לי גם כישורי משחק. בתוך הכיעור של הזיקנה יש יופי מואר באהבה רבה.
מה אפשר לומר על שוק הספרים היום? כיצד את מתגמלת יוצרים בעולם שבו מוציאים לאור לא מרוויחים?
כשספרי השירה יצאו לאור הרשתות הגדולות לא היו מעוניינות למכור אותם. הן טענו שהספרים לא ריווחיים והם הורדו מהמדפים. כדי להתמודד עם הגזירה הנוראית הזאת כתבתי מאמרים רבים באינטרנט , פניתי לחברי כנסת שינסו להלחם עבורי ועבור הוצאות ספרים אחרות שיחזירו את הספרים למדפים. מעמדה של השירה העברית חייב לחזור. כי שירה היא תרבות ושפה ובאלה אסור להתבייש. החלטתי לקיים ערבי השקה לספרי שירה בכל הבמות הספרותיות בארץ.
גם כשקוימו ערבי ההשקה גיליתי להפתעתי שלמרות שמחירי הספרים הורדו, שהקהל האורח לא מעוניין לקנות במחיר מוזל את הספרים, אלא מעוניין לקבל אותם במתנה. שתי משוררות שלי בהוצאה גלי אופיר ושרה אדר מחלקות את ספריהן ולא מוכרות. העיקר שהספרים לא יתפסו מקום בבית. עדיף שיהיו במדף של אדם האוהב את המילה הכתובה וידו אינה משגת לרכוש את הספר. שאר המשוררים מוכרים את ספריהם בחוגי בית.
הסופרים שלי מתאמים עם מנהלי חנויות ומוכרים את ספריהם. מצב השוק קשה. השוק רווי בכותרים מתורגמים, אי-אפשר לעבור בחנויות הספרים בגלל העובדה, שיש גודש של ספרים מתורגמים וספרות מקור מוחזרת להוצאה. פעם עוד היו מאחסנים במחסן של "סטימצקי" או "צומת ספרים", היום את ספרי ההוצאה מחזירים אחרי חודשיים ולא בגלל שהספרים לא טובים אלא בגלל שאין להם מקום במחסנים.
לעתים שיקול דעת של קניין רשת גדולה של ספרים, הוא שיקול מוטעה, הוא החליט שהספר לא יימכר אצלו מבלי שקרא אותו, החלטות הרות גורל לא מאפשרות לספר להגיע לקהל הרחב שאולי מתוכו יחפשו אנשים דרכים להתמודדות עם אבדן. קניין פוסל את עתידו של ספר מבלי שקרא אותו מראה לנו שהרדידות מנצחת.
אני מתגמלת את סופריי כשספריהם נמכרים, תמלוגי מכירה מגיעים להם כל חודשיים. אני לא מרוויחה מזה דבר. אני שמחה שמצאו את "בת אור" כבית עבורם.
שמעתי בערב ההוצאה שלך משירייך המולחנים. תוכלי לספר על העבודה עם המלחינה. יש לך קישור להקלטה?
את רחלי וולשטיין הכרתי ב"קפה דה מרקר", שם יש לי בלוג. היא חברה שלי מהקפה. השיר הראשון שהיא הלחינה לי היה "לריקוד שלי", היא הופיעה אצלי בערב השקות ספרים חדשים בשנה שעברה ושרה את שיריה. היא זמרת יוצרת הכותבת את שיריה מלחינה ושרה אותם ברחבי הארץ. היא גם שרה את השיר שלי. אנשים התלהבו ואז נולד הרעיון להקלטת דיסק שירים שלי. כרגע היא הלחינה ומבצעת שישה משיריי. כן יש קישור לשירים באתר שלי.
בסרגל הכלים האדום לוחצים על ההוצאה נפתח מלבן עם קטגוריות , מופיע שם מצגות ולחן. לוחצים שם ואת תגיעי לשירים מולחנים שלי שלא רק רחלי הלחינה. השיר הראשון שמופיע שם "ילדי הנרות" ביום השנה לרבין מושר ברדיו כבר 13 שנה.
מהו החלום שטרם הגשמת?
החלום שטרם הגשמתי הוא נסיעה לפרו. ביקור במאצ'ו פיצ'ו. האינקה. מילדותי אהבתי לקרוא על התרבות האינדיאנית. כל שנה בפורים אמי חיפשה אותי לאינדיאנית מתחפושת מקורית שהיא יצרה לי. כל שנה זכיתי בפרס על התחפושת הזאת. כל שנה היה בתחפושת הזאת משהו שונה ואולי זו ייחודה.
קראתי בשקיקה רבה את ספרי קארל מאי. הייתי מחוברת מאוד לסרטי מערבונים. אני מאוד מחוברת לשמאניזם, מבלי שהצטרפתי לאף קבוצה או סדנא בארץ. יש לי ידע עמוק בנושא. כנראה ידע מוקדם. חברים שלי שעוסקים בתקשור אמרו לי לא פעם, שכנראה בגלגול קודם הייתי שליחה רוחנית בתרבות האינדיאנית. כי כשאני כותבת שירים על הנושא נולדות מילים שהן לא בספרדית אלא בשפת המקור של הניב המקומי של שבט המאיה.