סדוקה מאת יוסף כהן אלרן

אֲנִי יוֹדַעַת לְדַבֵּר רַק אֶת שְׂפַת הַגּוּף
בְּתוֹךְ הַלֵּב אֲנִי שׁוֹתֶקֶת
יוֹדַעַת בְּדִיּוּק אֵיךְ לִגְרֹם לךָ לָעוּף
וּלְהַרְגִּישׁ נוֹגֵעַ, כְּשֶׁאֲנִי בְּעֶצֶם מִתְרַחֶקֶת
הַגּוּף שֶׁלִּי אוֹמֵר מִלִּים שֶׁל יָד וּבֶטֶן וְעֵינַיִם
מִלִּים דַּרְכָּן אֲנִי אוֹמֶרֶת
שֶׁגַּם אִם אֲנִי כָּאן אִתְּךָ
עָמֹק בְּלֵּב אֲנִי מִזְּמַן לֹא מְדַבֶּרֶת
("שפת הגוף", עמ' 9)

כך כותבת יפעת גדות בשיר הפותח את הספר. אתה תוהה כקורא, שמא היא מדברת אל גופה שלה ולא אל גבר שמצוי מולה או לצדה, ושמא שיר פותח זה אינו אלא המוטו לתחושות שבשירים, לתחושות שבה עצמה. "אי-אפשר לתקן אותי", עוד היא כותבת כאשר חשה שהשבר הוא למעשה הגוף שלה, הישות שלה, ואולי זו הנפש הכואבת והפצועה השוכנת בתוכה, אותה אי-אפשר לתקן, כי יש דברים שלא ניתנים לתיקון. אבל יש גם דברים שיכולים להופיע מעצמם, ודווקא דברים גדולים כמו האושר, שמטבעו הוא חמקמק כל כך, בלתי מוגדר ואמורפי במהותו, נתון לפירושים רגשיים שונים וברמות שונות מעצם היותו כזה.

אִי אֶפְשָׁר לְהַכְרִיחַ אֶת הָאֹשֶׁר לָבוֹא
גַּם פִּסַּת אֲדָמָה חַמָּה מִשֶּׁמֶשׁ שֶׁתַּנִּיחִי
עָלֶיהָ אֶת רֹאשֶׁךָ
לְצַד פְּרָחִים צִבְעוֹנִיִּים
הִיא לֹא דֶּרֶךְ בָּהּ יִבְחַר לְהוֹפִיעַ
כְּשֶׁאַתְּ נוֹשֶׁמֶת בְּשָׁחֹר לָבָן
("שחור לבן", עמ' 68)

"אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן אוֹתִי / אֲנִי לֹא שְׁבוּרָה / אֲנִי שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר" (עמ' 10), היא כותבת, ואני שואל האם אין זו השלמה מסוכנת עם הגדרת עצמה כמי שאין לה תיקון? העמדת עצמה בדרגה נמוכה? גוזרת על עצמה גורל של מוגבלת שאינה ניתנת לאיחוי? היא מונעת את החוץ מעצמה כי היא יכולה לטמא אותו? היא חוששת להחשיך את האור?

"סָגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת
כְּדֵי שֶׁהַחֹשֶׁךְ לֹא יִבְרַח
וְיַכְתִּים אֶת הָאוֹר
שֶׁבְּחוּץ"
("נעלמת", עמ' 66)

כך היא מחשיכה את עצמה וכותבת עוד. ואם היא כותבת את הדברים הרי כך היא חשה. מסתגרת באפלה שהיא כופה על הבית, יותר מכך באפלה הפנימית שהיא מביאה על עצמה. ואם כך אולי היא זו המונעת את האור מלגעת בה? מלזרוח עליה? שמא היא זו שמצויה בתוך המבוך של כאבה, מניחה להתכנסותה בתוך עצמה לאטום את מבואותיה ואינה מאפשרת לאור לחדור?

אך השבר נראה לא רק בה, בתוך עצמה. השבר נראה גם ביחסים ממנה אליו, בתחושות שבה שאולי אינן תחושות אמת אך כאלו הן. מה שהיה כבר אינו כפי שהיה בעיניה. היחסים אינם שרירים כמות שהיו. האהבה שוב אינה כאותה אהבה שהייתה. המשיכה אינה כאותה משיכה שהייתה והשינויים האלה, אמתיים או לא, מדומים או לא, כל אלה מרוקנים את חייה ומוסיפים את צלליהם על השבר שבתוכה, פוצעים ומדממים אותו. ואז, כשהיא נואשת ומואסת במציאות שלה, כשהיא רוצה להחיות לפחות את הצדדים האלה שקשורים במי שאִתה היא מבקשת:

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּבְרָא אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ
תַּרְחִיב אֶת הַלֵּב
שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מָקוֹם
לְהָכִיל אֶת עָצְמוֹת הַכְּאֵב
שֶׁיָּצְקוּ בִּי אֲחֵרִים

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּבְרָא אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ
בְּלִי פֶּה
שֶׁיָּכוֹל לִפְצֹעַ כְּמוֹ סַכִּין
עֲשֵׂה שֶׁנְּדַבֵּר דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע
("בריאה מחודשת", עמ' 24)

יש בספר השירים הזה שורות שמכילות עוצמה של פטיש הלמן אשר נוחת ומכה בחוזקה על החזה. ויש ביטוי, לעתים עז ובוטה, ולעתים רק מרומז ואפילו לירי למדי לאותו כאב שמצמיח את השירים, שבא ועולה כאשר היא תוהה אם רגעי השמחה הטובים שהיו לה היו אמתיים, מציאותיים ולא מדומים – רגעים שהם אותם שירים שצומחים תוך כדי חלום שבו הגוף חופשי, והכאב נעלם, והאיברים יכולים לנוע כרצונם, ומעל לכול ותוצאת הכל היא הנפש שבה. אותה נפש מעונה ומכונסת שאולי תוכל למצוא את עצמה מחדש בעודה תמהה על המוצֵא אותה. על היותה שונה. על היותה מודרת. והיא שואלת את שאלתה הצורבת:

מָתַי הֻנְחַתִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׁבִיל
מֻפְרֶדֶת
אֲנִי
אַרְבַּע
עוֹנוֹת שַׁלֶּכֶת
וּשְׂפַת
סִימָנִים עִוֶּרֶת
אַחַת
("מסתכלת מהצד", עמ' 33)

כל הספר נתון לקריאה, כמובן, אך אני רוצה להביא שורות לדוגמה מתוך שירים אחרים, כדי לחוש את אותם ניצוצות הפזורים בין דפי הספר. שורות יפיפיות שיש בן עומק לירי עצוב ומעורר מחשבה, שלצערי מלבה את התוגה: "עָמַדְתִּי לְהַקְשִׁיב לְמָה שֶׁסִּפְּרוּ הַקְּמָטִים בַּקִּירוֹת", "הָעֶצֶב מַגִּיעַ תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי לֹא מוּכָנָה", "מִי הוּא שֶׁדּוֹאֵג לִטווֹת חוּטֵי נְשָׁמָה בְּאָרִיג חַיַּי הַפָּרוּם", "הָעֵצִים שֶׁלִּוּוּ אֶת פְּסִיעוֹתֵינוּ בַּדֶּרֶךְ", כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר זִכָּרוֹן נְשִׁימוֹתֵינוּ בַּבַּיִת שֶׁמֵּת אִתָּנוּ", "שְׁבִירִים הֵם רִגְעֵי הַחֶסֶד".

ואחרי הכול, אחרי ההברקות, בעודה כאובה ומכווצת היא כמו שרה לעצמה שיר ערש ומנסה להירגע. היא גם סולחת לעצמה על ההדהוד הגדול שבשיר שלה לשירו הידוע של אלתרמן, כי חשוב לה כל כך למצוא מעט מנוחה. וכך היא לוחשת:

לַיְלָה לַיְלָה עַכְשָׁו
שִׁכְבִי לָךְ יַלְדָּהּ
לַיְלָה לַיְלָה
כָּךְ שָׁרוּ לָךְ חֶרֶשׁ
לַיְלָה לַיְלָה אִשָּׁה
הַמָּחָר הוּא חִידָה
כְּבָר שַׁרְתְּ לְיַלְדֵּךְ שִׁירֵי עֶרֶשׂ

לַיְלָה לַיְלָה כָּעֵת
כַּבִּי אֶת הָאוֹר
תְּנִי לְחֹשֶׁךְ לָרֶדֶת עָלַיִךְ
מָחָר שׁוּב תָּשִׁירִי
וְיָשִׁירוּ גַּם לָךְ
לַיְלָה לַיְלָה
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ
("שיר ערש", עמ' 78)

ואני מוסיף: היי שקטה, איברים רוגעים נשימות חמות וחלומות טובים ישְטפו לילותייך.

• (יפעת גדות: "שלֵמה עם שבר", הוצאת "בת-אור" 2017, 107 עמודים)
• הרשימה פורסמה בחדשות מחלקה ראשונה https://www.news1.co.il/Archive/0024-D-121874-00.html