רוצה דגדוגים....
מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 12/11/2010, 12:26 






 

        זאכי  
"אני זאכי בן מיימון. מיום שאני זוכר את עצמי , קוראים אותי זאכי.   אני לא גבוה מאוד, ככה גובה ממוצע. אני עובד כשוליה בכפר ורדיה. אני השוליה של אלי הנגר. אני עושה מין רהיטים לפנימיית הבנות פה בכפר. יש כאן ילדות קטנות מגיל שלוש עד גיל עשרים וחמש. הרבה בנות יפות כאלה. לפעמים אני פוגש אותן ליד חדר-האוכל או ליד מטע ההדרים קוטפות תפוזים ולימונים ממלאות ארגזים המשווקים לשוק של מגדל.
כבר שלוש שנים אני כאן. אבא שלי עליו השלום היה הנהג של מועמד המלפגה החדשה "כורדים מבית", פארחן שלומי. היה מסיע אותו לכל המקומות כדי שינאם ושאנשים יבחרו בו. הוא הכיר את אלי הנגר. פעם פגש אותו בשירות מילואים. הם שמרו באבטחה על איזה בסיס צבאי. אלי הוא ניצול שואה מאושוויץ-בירקנאו. יש לו מספר כחול על היד. הסבון וכל סוגי השמפו שאני מכיר לא יכולים להוריד לו את הכתם הזה מהיד.
כבר כשראיתי את החמימות הזאת בעיניים של אלי, הפצרתי באבא שלי שישאיר אותי בכפר עם אלי אולי אלמד מקצוע. אבא הסכים ואלי שמח לאמץ אותי כבן שלא היה לו. בורדיה אני כבר עובד כשנה וחצי. ואבא שלי היה נוסע לאורכה ולרוחבה של הארץ עם המועמד שלומי פארחן. כשהיה מדבר אנשים היו מספרים שהיה מהפנט אותם. ככה היו יושבים מרותקים למוצא פיו. כשהיה שואל עם יש שאלות בקושי הורמו ידיים לשאול. אנשים בחרו בו בעיניים עצומות. שלומי פארחן היה יהודי גאה. בחור בן ארבעים וחמש קבלן בניין. הוא בנה את כל הבניינים במגדל. איש שנתן בסתר. יום אחד הוזמן לנאום במחניים. אומרים שתרם שם הרבה כסף לבניית מועדון קשישים. ככה לב זהב היה לו. בדרך למחניים חלפה במהירות מכונית מיצובישי שעל חלונותיה נמתחו וילונות כהים. הטויוטה של שלומי פארחן הייתה מחוררת בכדורי רובה. כדור אחד ירו המתנקשים במנוע של האוטו. הטויוטה לא הייתה רכב משוריין והוא התלקח בלשונות של אש סגרו על אבא שלי ועל שלומי פארחן. באמצע הדרך לשום מקום איבדתי את אבא שלי ואת שלומי פארחן. ביום שזה קרה, אלי בא אלי וחיבק אותי חזק. הדמעות שלי זלגו על היד הממוספרת שלו.
"תבכה זאכי, תבכה זה חשוב לבכות...הבכי מוציא את הרעל הזה החוצה. אני פה בשבילך, אתה כמו בן בשבילי". ככה היה אומר לי.
כשהבנות יושבות בדשא עם המדריכות ועם המנהלת של הפנימיה ככה עסוקות בתוך עצמן. אני מחפש בעיניים שלי מישהי שפעם ראיתי. לא יודע את שמה, אבל כשראיתי אותה בפעם הראשונה הרגשתי הרגשה מוזרה. רציתי מאוד להיות איתה. הלב שלי, אני לא יודע מה קרה לו. בחיים שלי לא הרגשתי ככה, כמעט יצא מן החולצה. השמש מחממת לי את הראש והשערות השחורות שלי מבהיקות בברק מוזר. פלומת שערי החלק מסתירה את עיני הסירה המלוכסנות שלי. אני עובד בחוץ מדביק כסאות, מטות-עץ ארונות ומדפים ושומע את קול הנערות כצליל פעמונים המקיף את כל הפנימיה. ובשעה שאני עובד, אני מדמיין לי, שאני רואה את 'זאתי' וקולה הרך מגיע עד לאוזני. ובקול יש מתיקות נעימה שבאה כמו בריזה מהים. אני רואה אותה כבת רוח עולה מהמטעים מפזרת בנשיפות את חברותיה הנעלמות מתוך הדשא והיא שואפת ונושפת אויר. מפלסת לה נתיב של אור ורוח מגיעה אלי מבדרת את פלומת שערי רוכנת מעל אוזני ומשמיעה לי את השיר העדין ששמעתי מימי. ריח הים המלוח דבק בשערותיה. שבוי בתוכה אני אוחז בפניה. חופן את דדיה מגיר אל תוכי את בבואתה. ' מה נאוו לחייך בדודים צווארך בחרוזים'. אני מפזם לעצמי מלים שאני משנה מ'שיר השירים'. ככל שהיא מתקרבת עולים צלילי העוד בזכרוני ואבא בקולו הנפלא היה מזמר ומסלסל מ'שיר השירים' בעברית ובארמית והניגון יש בו קסם המשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים.
גומות החן ושערה השטיני צולפים בפני. והשמש בקרניה שוזרת לנו כחוטי שתי וערב מרבד מואר שחרוזיו הבוהקים מדגדגים את פנינו. אני צוחק מביט אליה וצוחק. ידי אוחזות בנחש הקטנטן המתפתל בין רגלי. הוא גודל באצבעותי והופך למשהו לא מוכר. הנגיעה של אצבעותי עושה לי טוב. אני מלטף את הפין שלי מלטף ומלטף עד שהקטן הזה מתרומם והופך לצינור חלול גדול כזה. אני מסתובב אל הנגריה של אלי וחש הנאה שמיימית כזו. זה קורה לי לרוב כשאני חושב על 'זאתי'. וז'אתי' מדגדגת אותי וקולו של אבי השר הומה ברקותי... וצחוקה מבליט את שפתותיה הקטנות וצווארה כמגדל דוד בנוי לתלפיות. אף-פעם לא הייתה לי חברה ו'זאתי נכנסת לי ללב פותחת את כל מגרותיו מרוקנת את כולן ומאווררת אותן. זורה בהן אור ואהבה. היא יושבת בתוכי פורשת נשמתה על נשמתי. הידיים שלי דביקות. תחתוני רטובים ואד הדבק עולה בנחירי." 
 
 
נורית 
 
"כשאני עוזרת לרשל הטבחית להדיח את הכלים, אני רואה את זאכי מסתכל עלי. וכשאנחנו נפגשים הוא מוריד את הראש. זאכי ביישן כזה, בחור טוב. פעם הבאתי לו סלסלה של לחם פריך לבן וחם והוא נתן לי סוכרית שוקולד. חייכתי אליו והחיוך הזה עשה לו עיניים..
אני מכירה את כולם בפנימיה בכפר ורדיה. משהייתי בת שלוש, הביאו אותי לכאן. ההורים שלי לא רצו אותי. אני מקבוצת התסמונת-דאון. מגדלים אותי אנשים אחרים שנראים כמוני. אני לא יפה. יש לי פה עקום ועיניים גדולות אלכסוניות. ההליכה שלי אטית כי כפות רגלי שמנות ודוביות. אלי הנגר אמר לי פעם, שכשאני הולכת כל הצרות של הפנימיה מונחות על כל צעידה שלי. לאט-לאט.
ביום חמישי אני אהיה גדולה ואהובה יותר. רשל, אלי, גברת שמחון המנהלת ואדון יהושע הגזבר יעשו לי מסיבת יום הולדת. עד עכשיו לא אהבתי שנולדתי מכוערת. לא אהבתי שנולדתי בכלל. אבל רשל אוהבת את העיניים הכחולות שלי ואת גומות החן. היא קוראת לי במבטא צרפתי עמוק כזה:"נורית החיננית ". לא תמיד אני מספרת לה מה יש לי בלב. יש לי מן הרגשה כזו שכל הדמעות בעולם אינן מספיקות ואינן גדולות כמו דמעותי. לרשל אין ילדים, לא רצתה להתחתן. הגיעה תיירת מצרפת. התאהבה בארץ וכאן נשארה. אנחנו עשרים ילדות בפנימיה. כולנו הילדות של רשל. לכל אחת מאיתנו יש פינוק מרשל. אף-פעם היא לא כועסת, לא בוכה. תמיד צוחקת הרשל הזאת. תמיד מלטפת. תמיד משרקת את שערותי. קולעת לנו צמות עם סרטי משי צבעוניים. רשל היא אמא. היא חברה. כשאני רוצה לספר לה דברים , אני באה אליה ושותקת. השתיקות שלי זה הסימן שמשהו מציק לי. לא תמיד אני יכולה לספר. לפעמים אין לי חשק. לפעמים אני רוצה להגיד לה דברים. אבל, הם לא יוצאים מהפה. אני פותחת את הפה וכל המלים והקולות שרציתי שיצאו ויתרחקו ממני לא יוצאים מתוכי.
אחרי שיעור תפירה אני אוהבת לשבת על הדשא להסתכל רחוק, רחוק אל השמים שנפגשים עם אדון אופק. העננים אוהבים להסתיר את השמש, וכשאני מתבוננת בה היא מאפשרת לי לעבור את שערי-הזהב, באור של יהלומים מנצנצים. ריבועי הזהב מרקדים סביבי מעטרים את ראשי בכתר של לבבות קרניים. אור שופע יוצא מראשי, אור שופע עוטף את דמותי. ערב ערב אני פוגשת את היום העייף שהולך לישון. ערב ערב משלח אלי אדון אופק נשיקת לילה טוב. וכשהלילה בא אני עומדת ליד החלון ורוח הערב נוגעת בכתונת הלילה הפרחונית שלי מרימה אותה ומורידה אותה. המשב הנעים מרקד על גופי הערום. והרוח באה אל תוכי. מלטפת את פני כזו צוננת. מרעידה את כתפי החשופות. אפילו הנברשת בחדר מתחוללת לקצב שריקותיה, אני אוהבת להתבונן במחול הזה. הוילונות מתרוממים. הרוח באה לגהור מעלי ואני פורשת את ידי. מזמינה אותה אלי והיא רק מקיפה אותי. לא נוגעת בי. הכל מעניין אותה. עטיפות מסטיק הבזוקה, סרטי המשי הצבעוניים מהמדף. החדר מסתובב ומסתובב כמו סחרחרת אני מסוחררת נופלת על מטתי וצוחקת בעיניים זורחות."
 
זאכי
 
"ביקשתי מאלי רשות לקחת את המשאית לקנות ל'זאתי ' מתנת יום הולדת. מסיבה כזאת מזמן לא הייתה בכפר. ראיתי אותה ליד רשל מכינה את מגש הכוסות, מניחה אותו על העגלה עוד מעט היא תגיש את לפתן הפרות, הקינוח היומי שלנו. כשהיא עוברת לידי, אני מרגיש את הלב שלי מתכווץ כל פעם. אלי, הוא כמו אבא טוב. הוא זה שלימד אותי נהיגה. בזכותו יש לי רשיון. מה אקנה ל'זאתי'? איך זה שאני לא יודע את שמה? אני חופר ונובר במוח שלי ולא יודע בדיוק מה לקנות?
אני מדביק פלטה של שולחן עם דבק נגרים. אני טוב בהדבקות, זו המומחיות שלי. אלי מאוד מרוצה. יש לי לפחות עבודה ואני מצליח לחסוך כסף בבנק. המוח שלי כל הזמן עסוק ב'זאתי'. לא הספקתי לראות אותה מאז הבוקר ואני כבר מתגעגע. במחשבות שלי אני כל הזמן רואה אותה. אלי אומר שאני כנראה "דלוק עליה".
אני לא יודע מה זה "דלוק". אני רק יודע שכשהיא עוברת לידי עם מכנסיים קצרים וחולצת טריקו אדומה, אני מרגיש שאין לי שליטה. התחתונים שלי תמיד נרטבים וקשה לי לעבוד אחר-כך עם תחתונים כאלה. קרה לי לפעמים שלא מצאתי תחתונים להחלפה ושמתי לי שורטים כאלה כמו מכנסיים קצרים ועל זה מכנסי ג'ינס. למה זה לא יפה להסתובב בלי תחתונים.
"תשמע זאכי, חסרים בלונים למסיבה של נורית. היא תיסע איתך ותקנו אותם יחד . אני סומך עליך שתשמור עליה, כי נורית לא יוצאת מהפנימיה לבד."
אלי הזה הוא כמו אבא של כל הבנות בפנימיה. אחראי עלי ועליהן. הבטחתי לו שאני אשמור על הנורית הזאת. רק שלא ידאג יהיה בסדר. נכנסתי למשאית וראיתי את רשל מעלה את 'זאתי' לתא הנהג שלי. הלב שלי התחיל להשתולל משמחה. המוח שלי פתר את החידה. 'זאתי ונורית הן אחת.
 
נורית
 
"שלום זאכי". הבטתי בו. ראיתי אותו מסמיק. משהו אדמומי כזה התפשט בלחייו. הוא פתח טפה את החלון וסידר את המראה החיצונית .
"איזה שם יפה, זה נורית." הוא הביט אלי ואני אמרתי לו שזה שם של פרח. פרח שגדל ככה רשל אומרת בהרים במקומות גבוהים. הבטנו זו בזה. הוא התניע את המשאית ונסענו. בדרך גיליתי שיש לו קול נפלא. הוא שר שירים של זהבה בן "אלוהים, תן לי רק טפת מזל". ושל נסים סרוסי "איני יכול יותר לסבול..." נהנתי מזה שהוא שר לי. כשהגענו אל החנויות במדרון הזכוכית. הוא הזמין אותי לבורגר-ראנץ'. "לכבוד יום ההולדת שלך, שחל הערב." מתנה יפה מזאת לא יחלתי לעצמי.. קנינו בלונים. אחר-כך הוא העלה אותי למשאית ביקש שאחכה לו שם. אחרי תא הנהג היה וילון כתום. הצצתי פנימה. היו שם ארבע כריות שחזרו מהמתפרה. הייתי עייפה. הזזתי את הוילון ונשכבתי על אחת מהן. רק המחשבה שזאכי הלך לקנות לי מתנה עשתה לי טוב. זאת הפתעה אמר לי. הוא כזה ג'טלמן, כזה מותק. כשהוא עלה למשאית הוא שרק וזמזם את השיר "איני יכול" בקול רך. הוא מצא אותי מכורבלת כמו תינוק אחרי הוילון. לא ישנתי ממש. נמנמתי קצת.
"נורית שלי, רוצה דגדוגים ?" הוא התחיל לדגדג אותי. צחקתי כל-כך ונהנתי. התחלתי לדגדג אותו מתחת לידיים ומתחת לגרון. זאכי צחק. היה לי טוב איתו. הוא התחיל לנשק אותי על השפתיים. הראה לי מה לעשות עם הלשון. האמת היא שזה מצא חן-בעיני. כל פעם התנשקנו מחדש. לא רציתי לחזור לכפר. רציתי עוד דגדוגים. רציתי שהוא ימשיך להצחיק אותי ולחבק אותי. היה לי מאוד נעים כשאצבעותיו טיילו על בטני. אצבעותיו פרמו את כפתורי חולצתי ובלשונו היה מדגדג את הציצים שלי. כל ליקוק היה מענג אותי. כמו רעד חשמלי הרגשתי . לא רציתי שיפסיק. ידיו המשיכו לטייל מתחת לחצאית. הגוף שלי נהנה ממגעו. פתאום יצאו ממני קולות שלא הכרתי קודם. לא רציתי שיפסיק. הוא נשכב עלי מועך את הציצים שלי ומנשק אותי נשיקות רטובות. יש לו חזה שעיר כזה שדגדג אותי בכל מגע מחדש. כאשר פשט את מכנסיו, לקח את אצבעותי ואמר גם זאכי רוצה דגדוגים. הוא נשכב לידי עירום. לא הבנתי למה לא הפשיט אותי. התפשטתי לבד. והוא עצם את עיניו. באתי אליו ודגדגתי אותו בבטן ,בגרון. עם לשוני ציירתי לו עיגולים חשמליים והוא התענג מצחוק. אני לא זוכרת הרגשה טובה מזו הרבה זמן. שמישהו ירצה אותי ואני מכוערת כל-כך.
זאכי ליקק את פטמות הציצי שלי. כל פעולה כזו הרעידה את רגלי. כל הזמן זאכי שאל אם זה נעים לי. ואם אני רוצה שיפסיק. ואני לא רציתי שהוא יפסיק. רציתי דגדוגים כל הזמן. שערי הארוך שיגע אותו. עיניו השחורות זרחו באור נפלא כל פעם שחיבקתי אותו קרוב אלי. זאכי סידר את הכריות כאילו היו מזרן. בעדינות השכיב אותי על המזרן המאולתר והחל לנשק אותי. גופי בער. רציתי אותו כל-כך. הוא הפסיק. הלך לפינת המשאית וליטף את הפין שלו עד שהפריש הפרשות דקיקות אל התחתונים שלו. אחר-כך בא לשכב לידי. הוא עצם את עיניו ונרדם לעשר דקות. ליטפתי בידי את ראשו. הוא לא התעורר. התחלתי ללקק את רגליו שהחלו לנוע לכל עבר. זאכי פנה אלי כשהוא רדום.
"נורית צריך לחזור לפנימיה. צריך להתלבש." אני לא רציתי להתלבש. רציתי רק דגדוגים. למרות הכל הוא עזר לי להתלבש. הייתי עצובה וזאכי הבחין בכך. הוא החל ללקק את רגלי  והדגדוגים חזרו. התחלתי לצחוק. זאכי ליקק את שיפולי בטני והגיע עד אגס ערוותי. כל-כך נהנתי. לא רציתי שיפסיק. הרגשתי אותו עלי . הרגשתי אותי עליו. הדגדוגים המשיכו צחקנו כל-כך עד שהוא פיסק את רגלי והמשיך ללקק אותי. רטטים של עונג העלו את מותני. אגן הירכיים שלי עלה וירד. זאכי היה בתוכי ואצבעותיו המשיכו לדגדג אותי. הכאב הפך לצחוק והצחוק הפך לכאב. הדמעות זלגו לי מבחוץ ומבפנים. הרגשתי בדמעות החמות השוטפות אותי ורק אז באמת נרגעתי. עצמתי את עיני.  "
 
זאכי
 
"מצאתי אותה מנמנמת בין הכריות שהבאתי מן המתפרה. יפה כל-כך. התלתלים שלה פזורים על הכר. ואני רציתי רק להצחיק אותה. שמעתי את עצמי אומר לה: "נורית שלי, רוצה דגדוגים ?" היא לא הספיקה לענות ואני כבר דגדגתי אותה והיא צחקה. אחר-כך היא דגדגה אותי ואני נהנתי מאוד. רק ההרגשה שנורית שלי עשתה לי טוב. ליטפתי אותה ונשקתי אותה כמו בסרטים עם הלשון, זה מצא חן-בעיניה. היא רצתה שאני לא אפסיק. שאני אחבק אותה עוד ועוד. גופה הלבן הציץ מתחת לחולצה ולחצאית שלבשה. לאט-לאט הפשטתי אותה והמשכתי לנשק וללטף אותה. עורה הרך ופטמותיה הבתוליים הזדקרו לנגד עיני. השדיים הצעירים שלה שיכרו אותי. הרגשתי ששתיתי בקבוק ברנדי 777. הייתי מכושף בגוף השברירי הזה. באגמיה הכחולים שחיתי מכושף. התפשטתי והמשכתי ללטף את עורה החלק כמשי. היא נהנתה ושאלה אותי אם"ככה מנשקים עם הלשון?" הנהנתי בראשי. לא יכולתי להפסיק הייתי שבוי ברעד הקסום. היה זה מעין עונג משכר שבחיים שלי לא הרגשתי תענוג כזה של אושר. רציתי להפסיק. ביקשתי ממנה להתלבש והיא לא רצתה,כמעט בכתה. התחלתי לדגדג אותה בלשוני. רגליה משכו אותי אל מערת הזהב שלה. די נבהלתי מטיפות הדם שראיתי על החולצה שלי, כשנורית שכבה עליה. היא לא הרגישה ואני המשכתי לדגדג. התחלנו לצחוק. הכאב הפך לצחוק והצחוק הפך לכאב. שמעתי אותה נאנחת שכואב לה, אבל, היא לא רצתה שאפסיק.
"תמשיך זאכי, תמשיך זאכי. אני רוצה עוד דגדוגים". ליטפתי אותה והיא נרדמה. אחרי שיצאתי ממנה נשכבתי לידה. זה היה נפלא להרגיש אותה. עצמתי את עיני והיא התעוררה. "זאכי, אני רוצה עוד דגדוגים שמה,שמה..." היא לקחה את ידי אל אגס ערוותה הרטוב. "אני רוצה ... עכשיו ....עוד ועוד" אני זוכר שהייתי עייף מאוד. ליטפתי אותה ולחשתי לה באוזן סוד "נורית וזאכי עכשיו חברים וכל הזמן יעשו דגדוגים..." והיא צחקה, צחקה וצחקה...
 
נורית  
 
לפני השער של כפר ורדיה, רציתי עוד דגדוגים. הבטתי אל הדרך ואל זאכי. ליטפתי אותו בעיני. מהצד ראיתי שעיניו זורחות. היה בהן ברק. ראיתי שהוא שמח להיות אתי.
"זאכי", הוא הביט אלי במהלך הנסיעה, נדבקתי בחיוך המשגע שלו. התקרבתי אל מושבו הדלקנו את הרדיו ושרנו שירים בקולי קולות. הייתה אוירה של יום הולדת במשאית. נולדה האהבה שלנו. היה לי קשה להתרחק מזאכי. את ידו הימנית קרב אלי וחפן בה את כתפי השמאלית. זאכי עצר את המשאית ליד הנגריה של אלי. הוא עזר לי לרדת והושיט לי את שקית הבלונים. דמעות אושר נקוו בעיני וזאכי מחה אותן בנשיקות קטנות.
"נורית היום בת שש-עשרה", הוא שר לעצמו. "יש לימתנה בשבילך ובמסיבה אתן לך אותה. הוא האיץ בי למסור את הבלונים לרשל. המסיבה שלי הוארה בקישוטים צבעוניים. הבלונים נופחו ונתלו בכל חדר האוכל. מוסיקה ושירי יום הולדת הושמעו. כל אנשי הפנימיה כיבדו אותי בנוכחותם. גם זאכי היה. ראיתי אותו עומד בצד ולא מתקרב. כאשר הגשתי לו את העוגה הטעימה שרשל הכינה לכבודי. הוא לחש לי על אוזני שהמתנה נמצאת בחדרו. כשכולם החלו לרקוד זאכי לקח אותי אל חדרו. היה שם מזרן מים על הרצפה. שלושה כסאות עץ קטנים מעשי ידיו. שולחן עגול מעץ אורן ומנורה שהפיצה אור אדמדם ורומנטי כשמכבים את האור. התישבתי על המזרן וזאכי הושיט לי את המתנה שקנה לי. נייר העטיפה היה יפה בעיני. פתחתי לאט-לאט את העטיפה ומצאתי אריזה מעניינת בתוכה מצאתי כתונת לילה ממשי לבן שזאכי קנה לי. דגדגתי אותו והוא דגדג אותי. כשהצחוק שלנו מפלס נתיב של אהבה נרדמנו.
 
זאכי
 
כל הדרך לכפר ורדיה נורית התבוננה בי. הרגשתי שהיא מאושרת. העיניים שלה נצצו. היא הדליקה את הרדיו והתחלנו לשיר שירים ביחד. יש לה קול נפלא. היה קריר . סגרתי את החלון קצת. שמתי לב שהעצים בפאתי הכפר מתנועעים מצד לצד שמחים שחזרנו ממדרון הזכוכית. הרוח הניעה אותם כמו בחיזור אטי. הם עושים אהבה.
כשראינו את השער של כפר ורדיה נורית בקשה עוד דגדוגים. רציתי לדגדג אותה. אני אוהב לשמוע אותה צוחקת.אך במהלך הנסיעה חשבתי רק על המסיבה וקיוויתי בלבי שהיא תאהב את המתנה.
במסיבה שלה ראיתי שכולם אוהבים אותה. היו שירי יום הולדת. הושבנו אותה על כסא והרמנו אותה שבע עשרה פעמים. נורית צחקה והדביקה בצחוקה את כולנו. כשהגישה לי עוגה, הלכנו אל חדרי. נתתי לה את המתנה והיא אהבה את כותונת הלילה שקניתי לה. לכבודי אפילו לבשה אותה. שמעתי את קולה הרך לוחש לי "זאכי, אני רוצה עוד דגדוגים.." לא הייתה לי שליטה על האהבה הגדולה שחשתי אליה. נכנסתי אל צדפת הפנינים שחפנה אותי אל תוכה. נורית שרטה אותי בגבי, בצווארי, נשכה את כתפי. כמו בנדנדה עלינו וירדנו נגענו בשולי האור האדמדם בחדר. נאנחים וגונחים עם רטט של עונג לא מוכר גולשים עם ההזיה אל מציאות חדשה".


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia