בשם האהבה
סיפור מהחיים במסגרת  "במה פתוחה"
מאת: יהודית מליק- שירן

פורסם בתאריך:   16.7.11  09:27


שאלתי את עצמי ממרחק של שמונה עשרה שנה:"האם אהבה גדולה יכולה למות?" ככה סתם מעונת מעבר לאחרת הלב מתחיל בנדודיו. אין לי מענה אמיתי לשאלה הזאת. יש בי סקרנות לדעת. יש בי געגוע לחוות אותה מחדש. איך יתכן שאת מהרהרת בשאלה הזאת ? אני שומעת קול עמוק מגיח מתוכי. נו באמת, איך יתכן שהזמן ישכיח ויעלה אותה כזיכרון מתוק עם חיספוס של כאב.
שלי אבינועם אחות חדר ניתוח חזרה בשאלה. שלי אבינועם הייתה הבחורה הכי יפה באוניברסיטה. עיני הסטודנטים טרפו אותה במבטיהם. לכל מקום שהלכה השתרכו אחריה אנשי הסגל האקדמי עוגבים במבטם אחר לכתה. בעיניים בוערות ורושפות היו סובבים אותה לא מורידים עיניהם מחמוקי גופה. כל משפט שיצא מפיה היה מעורר מחשבה ועניין. שלי אף-פעם לא דיברה סתם. ציוניה היו מהגבוהים בשנתון שלה. את לימודי הסיעוד סיימה בהצטיינות יתרה. מה לא הציעו לה, שפע של הצעות קוסמות רק שלא תעזוב את האוניברסיטה. קידום מהיר לתואר שני ובשנה אחת לסיים גם תואר שלישי. אך שלי לא אבתה לשמוע. תוך פחות משבעה חודשים עם קבלת תעודת ההסמכה הרשמית נעלמו עקבותיה.
בירושלים בשעה שכבו השמשות היתה מכתתת רגליה אל בית הכנסת הגדול כמידי יום שישי. מטפחת לבנה העשויה מפרחי תחרה היתה עוטפת את פניה. את ספר הסידור בכריכתו החומה קיבלה מבעלה חיים-אהרון שיחיה. בן טובים שערג אליה מיום שנאסף מבית היתומים בכיכר בתי מחסה.
את הנישואים ערכו בבית הכנסת הגדול בירושלים. בעזרת נשים נתלו בלונים והרבנית צילית –לאה ברכה על המוגמר. כבוד אדיר היה לחברה החרדית לקבל אל שורותיה את שלי אבינועם אחות ראשית בחדר ניתוח ב"היכל הישועה". שנים עשתה את עבודתה נאמנה. עד אשר נפל דבר.
יום אחד שבה אל ביתה ומצאה את בתה פנינית בת הארבע בוכה ללא הרף. תולשת איברי בובתה ומשליכה אותם אל מרבד החדר. האומנת לא יכלה לתקשר עם הילדה הבוכיה והזעיקה את אבי הילדה שהיה מלמד דרדקים צעירים בני אביונים בקצה האחורי של העיר. האב הצעיר היה אוסף מחברותיו ומנסה לטפל בבתו הקטנה. האומנת הבינה שמשהו מציק לילדה. כל פעם שהיתה רואה את אביה היתה פנינית נעטפת בשתיקה ומתכווצת באחת מפינות החדר. ביקורי האב תכפו בבית והאומנת נאלצה לעזוב לפני סיום שעות עבודתה.
צחוקה של פנינית כבר לא נשמע בבית. יבבותיה של הקטנה היו נחנקות מתחת לסדין ולשמיכה. היתה מתרפקת על צואר אמה באהבה רבה. עד שיום אחד מצאה שלי את בתה תולשת את איברי צעצועיה זורקת אותם לכל עבר וממלמלת אליהם כמו אמא קטנה.
"אסור. עכשיו אסור"
שלי התקרבה אל בתה. "למה אסור?" והקטנה אפילו לא הביטה בעיני אמה. כל כך היתה מרוכזת בעניינה. שהמשיכה לדבר אל עצמה ואל בובותיה.
"אמא אומרת עכשיו אסור לשחק בפיפי..אבא אומר שזה מותר...אבא נגע לי בפיפי לא באמבטיה. אבא אמר שזה נעים לו..ולי היה כואב". המלמולים הקצרים צלפו בשלי.'אלוהים מה מתרחש בבית שלי?'
"פנינית, תראי לי איפה כואב?" הילדה הצביעה על הפות של בובתה זהובת השיער ואמרה:"זה סוד . לפנינית אסור לספר שכואב". עיניה של שלי התרחבו . הצבע ירד מפניה. 'אלוהים , אני לא מאמינה. חיים –אהרון מקיים יחסים עם בתנו הקטנה. אלוהים תעזור לי איך אני ממשיכה מכאן?'פנינית אחזה ביד אמה ולקחה אותה אל חדרה. שם מתחת למיטת הילדה התגלתה הזוועה. תחתוניה הלבנים של הילדה היו מכותמים בכתמי דם וכתמי זרע. היא אספה את הבגדים שחיים-אהרון השליך ארזה אותם בשקית. אספה מיד את בגדי ילדתה האהובה ואת בגדיה שלה אל תיק צימידן גדול. הכניסה את ילדתה ואת התיק לרכב הטויוטה המשפחתי שהיה ברשותה ודהרה אל בית החולים החרדי "היכל הישועה".
בבואן פגשה את הרופאה הגניקולוגית התורנית והשביעה אותה לדיסקרטיות. הרופאה בדקה את פנינית וקבעה בקול פסקני וחד. "שלי, אני מצטערת. היתה חדירה. קרום הבתולים קרוע. כל האיזור מגורה ואדמומי. אני אמרח לה משהו שיעזור...אני אטפל בקוסמטיקה של המקום. אך מה עם הנפש של הילדה?"
עוד באותו ערב הגיעה פסיכולוגית ילדים ידועה במומחיותה לבית-החולים. היא ישבה עם פנינית. הילדה ציירה ציורים. בציוריה אמה לא מופיעה. אביה מופיע במרכז הציור עם שיניים בולטות ועיני אש בוערות. כל הפעמים שנגע באיבריה המוצנעים של בתו הוצגו על הדף.
הילדה התעייפה ונרדמה. שלי אמה חשה התרסקות מבפנים. נישואיה לבעל המושלם התגלו באחת, כי נשאה למפלצת. לאיש חולה.'אני הביתה לא חוזרת'.אעביר את הלילה כאן בבית-החולים..לא זה לא רעיון טוב. המקום הראשון שחיים-אהרון יחפש בו יהיה בית-החולים. אנחנו צריכות מחסה. לאן אברח. לבית הורי. אי-אפשר שמעה קול מודאג מלבה. את עייפה לאחר משמרת וחצי. איך תנהגי עכשיו שעתיים בדרך? הקולות המו בלבה. הביתה היא לא חוזרת.
מה אני עושה? לאן אני הולכת?' היא פתחה את ספר פגישותיה. השם הראשון שפגשו עיניה, היה שמה של חברתה ללימודים באוניברסיטה. נירית גור–צלליכין פסיכולוגית קלינית העוסקת גם בפסיכותרפיה. אצבעותיה חייגו אוטומטית את מספר הטלפון. אחר שמעה את קולה הרועד אומר לחברתה:"אני זקוקה לעזרה. את חושבת שתוכלי לעזור לנו?"
"בואו. חגי יצא לשליחות של חודש בקונגו. זה מתאים לי מאוד". כשהיא אוספת את בתה על כתפיה. הטלפון הנייד שלה צלצל. חיים –אהרון שאל לשלומה. הוא הגיע הביתה ולא מצא אותן. קולו החרד היה כקולה של חיה בהולה.
"לא תראה אותנו יותר. אני יודעת מה עשית לפנינית...איך יכולת לפגוע בילדה שלנו? פרי אהבתנו? איך ? איך? אני לא תופסת. למה? מה היה חסר לך? לא סיפקתי אותך מינית? איך יכולת לפגוע בבת שלך? הרסת לנו את החיים? " בכיה של שלי גבר וקולו של חיים-אהרון כמעט שלא נשמע.
"בבקשה, חזרי הביתה, בואי נדבר."
"אין לנו על מה. אתה איש חולה. אם הצלחת לפגוע בנו, באישתך ובבתך במקום להגן עלינו ולשמור על כבודנו. אין לנו לאן לחזור. אני רוצה גט. אליך אני לא אחזור לעולם !"
"שלי, מה אעשה בלעדייך? אני אוהב אתכן. אין לי חיים בלעדיכן." שלי נתקה את הטלפון. הדמעות שלה והדמעות שלו שרפו לה את הלב. 'אני אשמה. לא הייתי צריכה להתקדם בחיים המקצועיים שלי. איזה קרבן אני משלמת עכשיו, הוי אלוהים עזור לי?
המכונית עשתה דרכה בדרך המוארת מירושלים אל השפלה. 'ארבע שנים אני נשואה. איזה חוסר מזל? איך לא עליתי על העניין הזה? אני אחות המצילה חיי אחרים לא יכולה להציל את נפשו המפלצתית של חיים-אהרון? כל-כך הרבה בחורים רצו אותי באוניברסיטה ורק הפגישה המקרית עם חיים-אהרון האירה את לבי. איך עוללתי לנפשי דבר כזה? איך אוכל להסתכל אל עיניה של פנינית ולגלות שלא שמרתי עליה? איזו אמא אני?
שערי החווה בלב השפלה נפתחו בפניה. נירית הוציאה את התיק הגדול מהרכב וכיוונה אותן אל חדר שינה מרוהט בטוב טעם. אחרי שפנינית הונחה במיטה וכוסתה. יצאה שלי אל חברתה וגוללה את מר לבה.
"דבר ראשון מחר על הבוקר. נזמין חוקרת ילדים שתשאל את פנינית מספר שאלות. את צריכה את העדות הזאת לבית-הדין הרבני. יש מישהו מוסמך שיכול לעזור לך שם?"
"החברה החרדית היא חברה סגורה. אין עם מי לדבר. הסמכות היחידה היא הרב השכונתי שיכול לפסוק לא לטובתי אפילו. ואם לא החליט הוא יכול להעביר את זה הלאה למועצת החכמים". פכרה את אצבעותיה בנסותה להסתיר רעד צמרמירי.
"שלי, מי הם אותם חכמים?" שלי בררה היטב את מילותיה.
 "החכמים האלה, הם רבנים שכונתיים כאלה...תלמידי חכמים שנחשבים לעילויים בתורה ובפסק ההלכה. בכל הפסיקות שלהם בנושאים מהסוג הזה, משפחות מסויימות הוצאו מהקהילה.  הונף עליהן קלון משפחתי וחברתי. ממש נידו אותן. הן הפכו להיות מצורעות...משפחות מסוג ב'. החברה החרדית לא יודעת להתמודד עם חולי נפשי. לשם אני לא חוזרת !" קבעה בפסקנות.
"איך אני יכולה לעזור לך?" ליטפה נירית את ידיה של חברתה והדמעות לא איחרו לבוא.
"דבר ראשון, אני צריכה עבודה חדשה ומהר. דבר שני, בנסיעה הזאת אלייך נפרדתי מהעולם הזה שהזיק לי. פצע לי את הנפש. לעולם לא אוכל להחלים מהפצע הזה. אני חייבת למצוא דירת מסתור שחיים-אהרון לא ימצא אותנו. תראי מה זה, חיים-אהרון נתן חיים לבתו וגם לקח אותם ממנה לצמיתות. לעולם לא אתאהב. לעולם לא אדע גבר יותר. איך הוא עשה לי את זה? אני לא תופסת...האהבה שלנו היתה בשיאה. לא החסרתי ממנו דבר. תמיד היה לי פנאי אליו. אני לא תופסת איך? איך הוא פיתח יחס חולני של גבר החושק בבתו? מה קרה לאהבה הגדולה שלנו?...אני צריכה להחליף את מספר הפלאפון. אני לא רוצה שחיים-אהרון ידע היכן אני?"
בסיימה לדבר. צלצל הפלאפון הנייד. מנהל בית החולים "היכל הישועה" ניסה לאתרה. "אני יודע שהשעה מאוחרת, אבל אין לי אחות ראשית לחדר ניתוח והיתה תאונת שרשרת רצינית. אני זקוק לך."
"אני אדאג לך הלילה. אך מהלילה הזה תצטרך לחפש לך אחות חדר-ניתוח אחרת. עזבתי את ירושלים לצמיתות..." לבה נחמץ כשהגתה את המלים שריסקו אותה מבפנים.
"שלי, אני לא מבין. מה זאת אומרת עזבת לצמיתות? מה על בית-החולים? את לא יכולה להשאיר אותי ככה, היית צריכה להודיע לי חודש מראש שאת עוזבת."
"גם אני לא ידעתי. זה מקרה חירום. אני מבקשת שתסלח לי. אתה מכיר אותי הכי טוב. בעבודה שלי , אין פישולים. אני מקצוענית ויסודית. הלילה אדאג לך לאחות חדר-ניתוח אבל ממחר תאלץ לחפש לך אחות כזו לפי הכישורים הנדרשים." אחרי השיחה צלצלה לחברה מובטלת שזה עתה פוטרה מעבודתה והציעה לה את עבודת חייה.
העלמותן של השתיים מרחובותיה הסגורים של שכונת ימין-משה עשתה לה כנפיים. חיים-אהרון התכווץ בתוכו. היה הולך בסמטאות העיר העתיקה מדבר אל עצמו. היה מלקה את עצמו בפומבי. אל בית מדרשם של הדרדקים שלימד לא הלך. היה מסתגף בביתו הצנוע בימין משה. משיח עם אלוהים. מבקש כל עונש כל גזירה שיפלו בחיקו. ידע לאט-לאט כי שלי ופנינית לא ישובו לעולם אל חייו. בבית-הכנסת היה מתפלל ומיד לאחר התפילה היה נמלט על נפשו. היה הולך ובוכה. בוכה והולך ומסתבך בנפשו.
השמועות רחשו. הרבנית צילית –לאה אשת הרב הגדול נקשה יום אחד על דלת ביתו. היא אהבה את הבחור הצעיר הזה חיים-אהרון. כתלמיד ישיבה היה סועד בביתה בארוחות שבת. כאשר פתח את דלתו בפניה, ליטפה אותה הבדידות הגדולה. ארבעה חודשים חלפו והבית הזה זקוק עד מאוד למגע יד אישה.
"באתי לראות את שלי ופנינית. תקרא להן". חיים –אהרון השפיל מבטו ואמר בלחש.
"כבוד הרבנית , שלי ופנינית לא גרות כאן יותר".
"מה אתה סח בחור צעיר?" עמדה הרבנית על סף הדלת. "תסביר לי, איך אשתך ובתך לא כאן. איפה הן?" חיים-אהרון הביט אליה בעיניים מפוחדות."הן לא כאן. באשמתי". הרבנית סבה על עקביה נסערת ושלחה לאחר מחצית השעה את בעלה הרב הגדול שמואל –חסדאי בן לשושלת רבנים ידועה מליטא.
"בחורי הצעיר, היכן אשתך והילדה?"
"הן עזבו את הבית."
"למה? עשית להן משהו?" ניסה הרב המלומד לדובב את הבחור הצעיר שהיה מסוגף בתוך עצמו.
"אני מכיר את שלי. אחות חדר-ניתוח ראשית בבית החולים "היכל הישועה". אישה לא עוזבת ככה את הבית שלה. לוקחת את הילדה באמצע הלילה ונעלמת. שלי אשתך היא אשת חיל. ספר לי בחורי, מה קרה?"
חיים-אהרון הביט אל רבו. עיני הים הכחולות של הרב שבו אותו בקסמן. חיוך רחב פשט בלחייו."פעם הייתי ילד קטן. גרתי ברחוב רות המואביה לפני הרבה שנים. היה לי שם בית-תלמוד תורה. כל-כך אהבתי ללכת לשם. מבוקר עד לילה הייתי לומד שם. זה היה הבית שלי. אמא לא התעניינה בי. אחד עשר אחים היינו וכולם פוזרו במשפחות אומנה ובפנימיות. רק אני נשארתי עם אמא וכל-כך שמחתי שאני עם אמא. אבל מבוקר עד ערב היתה משאירה אותי בחדר ולא היתה מביאה לי אפילו אוכל.
מי שאהב אותי הכי הרבה, היה הרב שלמה איש שלום. אדוני ודאי זוכר אותו." הרב הגדול שמואל חסדאי הנהן בראשו לאות הן ותהה בלבו מה הקשר לשאלה ששאל. חיים-אהרון המשיך:" הייתי ילד קטן בן שלוש. אבא מת באותה שנה ממחלה קשה. ואני נלקחתי לתלמוד-תורה. ראיתי איך הספרים מצהיבים..וראיתי איך היחיד מכל הרבנים שלימדו אותי,היה הרב שלמה איש שלום מביא לי אוכל. הוא אהב אותי מאוד. בזכותו גדלתי והפכתי לתלמיד חכם."
"חיים-אהרון, איפה שלי והילדה?" ניסה הרב להסיט את השיחה לנתיב אחר. הבחור הצעיר הביט אליו וחייך חיוך סתמי. אחר קם ממושבו פתח את הדלת ויצא אל השדרה ההומה. הרב הולך בעקבותיו. שומר מרחק.
"בן טובים לאן תלך ? / בן טובים למד הסכת. אמא שכחה אותך ורבי שלמה זכה בך". חיים-אהרון היה מפזם לעצמו שיר שזכר מתלמוד –תורה. שני אברכים צעירים שוחחו עם כבוד הרב, כאשר עקבותיו של חיים-אהרון נעלמו פתאום. הבחור הצעיר פנה מהשדרה ההומה בעגלות תינוקות אל הכביש הראשי. רגליו נושאות אותו והוא שר בקול של ילד מאושר.
העלמותן הפתאומית של הרעיה ובתה טרדו את מנוחת הרב. משהו קרה אם השתיים לא נמצאות בקהילה שלנו? איך חיים-אהרון יכול לתפקד כשאשתו ובתו לא נמצאות לידו? שלי האחות הצנועה והחסודה מכירה את אורחותיה של הקהילה שלנו. אם היא עזבה יחד עם בתה אז משהו חמור קרה?! אני בטוח בזה. הרב הגדול שמואל חסדאי שב לביתו. מול עיני הרבנית צילית-לאה, אמר שהעניין בבדיקה.
במקוה העירוני בימי שישי לקראת שבת נפקד מקומו של חיים-אהרון. הוא כבר לא הגיע מספר פעמים לא מבוטל. במקום הזה יודעים הכל. מי חלה ומי מת. מי ברח עם מזומנים לחו"ל מפחד הנושים. המקוה היה מקום מפגש שמנה וסלתה של החברה החרדית. כולם היו שווים בעיני הבורא בשעה שרחצו עירומים במי-המקוה . מטהרים גופם מזוהמת השבוע היו סוגרים את עסקותיהם החשובות מעל פני המים. במקום הזה אף עלה שמה של אחות חדר-הניתוח ב"היכלי-הישועה". איך פתאום נעלמו עקבותיה? איך פתאום לא רואים אותה ואת ילדתו הקטנה של חיים-אהרון? מה לא אמרו עליה הולכי רכיל: שהיא אישה מורדת. שהיא אישה נואפת. מחמת הבושה אפילו הבחור הצעיר המלומד חיים-אהרון לא מגיע לטהר נפשו מצרות השבוע במקוה.
לבו של הרב הגדול שמואל חסדאי המה בלבו.'אני צריך לרדת לשורש העניין'. במי הרחצה של המקוה פגש את ידידו דיין חכם מהרבנות הראשית.
"אני רוצה שתברר לי מיהו הרב שלמה איש שלום? ותשמור על דיסקרטיות. כל מידע שתשיג יקל על העניין." הדיין חמור הסבר לא שאל שאלות.
"עוד באמצע השבוע אבוא עם המידע הזה."
השניים נפרדו וכל אחד יצא לדרכו. השכם בבוקרו של יום השבת נשמעו סירנות מחרישות אוזניים קורעות את מנוחת הישנים וטורדות תפילתם של המתפללים. ניידת משטרה חברה לניידת טיפול נמרץ. הנהג המבוהל לא ידע מה לעשות עם עצמו. איש מבוגר שהסיע יולדת אל בית החולים "שערי צדק". מחמת התאונה ילדה היולדת בצל הדרך. המכונית פגעה בבחור שרץ על הכביש. הציצית יוצאת מחולצתו ועיניו הילדותיות מחייכות בתום אל השמים.
בצהרי השבת התאונה המחרידה הפכה שיחת היום. זהותו של הבחור הצעיר לא נודעה. איש לא זיהה אותו ואיש גם לא הובהל לחדר-המתים הירושלמי . החיים הפכו שגרתיים למדי. עקבותיו של חיים-אהרון נעלמו מהנוף השכונתי. איש לא ראה אותו בצאתו ואיש לא הבחין בו בהכנסו לביתו. אנשים קשי יום היו הולכים אל עבודתם השכם בבוקר כל אחד מהם היה צפון במחשבותיו. שבוע חדש בא אל סיפה של שכונת ימין משה. "אין ספק שמשהו חמור קרה. המשפחה הזאת לא יכולה פתאום להתאדות. את בטח מסכימה איתי צילית-לאה?" הרבנית התבוננה בבעלה בעת שישב עם ספריו בחדר עבודתו.
"אני מאוד חרדה. את הבחורה המוכשרת הזו , אני מאוד אוהבת. אני רק מקוה ששלום לה ולקטנה. שאלוקים ישמור על שתיהן. מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה, שקרה שם משהו. משהו חמור ושלי לא באה להתייעץ איתי. תמיד לקחתי אותה איתי לעזור לי בעיניינים שבינו לבינה. עכשיו אני בטוחה שקרה משהו ואולי הבושה הניסה אותה מכאן..לעולם לא אדע מה באמת קרה שם".
"אין לנו שליטה על מחשבות של אנשים". אמר הרב הגדול שמואל חסדאי בצער רב.
"אבל יש לנו שליטה על גורלות של אנשים". אמרה בלחש הרבנית.
"זה העניין. אני חושב ששלי לקחה את הילדה כי אנחנו חורצים גורלות של בני הקהילה שלנו. הלוואי ואתבדה".
הרחק משם מהלך שעתיים נסיעה בשפלת החוף. ילדה קטנה מאכילה מבקבוק תינוקות טלה רך שזה עתה נולד. המעבר למושב היה הפתרון האידיאלי עבור שלי ופנינית. ארבעה חודשים חלפו לאט-לאט שלי הסירה  את מחלצותיה הארוכות. ידיעה מחברה גילתה לה שבקהילה החרדית לא מבינים לאן נעלמו עקבותיה. בעיקר מתאבלים על לכתה הרבנית צילית-לאה ומנהל בית החולים "היכל הישועה" שהיתה יד ימינו. על החקירה המתנהלת בחשאי איש לא ידע. כשהיא שומרת על זהות בדויה וחיים פרטיים מאוד. בית עבודה וטיפול בבתה היחידה. יום אחד תפסה אותה אותה חברה בטלפון ואמרה לה"בגט לא זכית. אך מעמד חדש יש לך. את מהיום והלאה נקראת האלמנה לבית מרגולין. גופתו של חיים-אהרון זוהתה כעבור שבועיים. בעלי זיהה אותו. הוא נפגע בתאונת דרכים וכיוון שלא היו עליו מסמכים איש לא שיער שמדובר בו. הרב שמואל חסדאי פרסם מודעת אבל על מועד ההלוויה.." 'עכשיו נסגר הגולל על ארבע השנים שחייתי בקהילה החרדית. לעולם לא אשוב לשם. חיי לא שייכים לשם. אני צריכה לאחות את הפצע הזה שפצע אותי חיים-אהרון ולהמשיך הלאה. אני מודה לך אלוהים שלא הסגרת את סודי.' במשך ארבעת החודשים היתה מחניקה את דמעותיה בכרית הנוצות הרכה למגע. גופה התגעגע אל חיים-אהרון האיש היחיד שידעה. בשם האהבה היא חייבת להמשיך הלאה לתת לפנינית חיים של בטחון. היא כבר מתאבלת על אבדן האהבה ואבדן אהובה. מהרגע שאחזו אצבעותיה בבגדיה של פנינית המכותמים בדם ובזרע ביקשה נפשה למות. אך הילדה הקטנה שלה נתנה בה סימנים לחיות והיא חיה בשבילה. היא מצאה עבודה כאחות קהילתית במושבי הסביבה. עבורה לא היתה זו ירידה במעמד החשוב שהיה לה, העיקר שמצאתי עבודה. היתה משכנעת את עצמה.
בקהילה החרדית סערו הרוחות. המידע שהרב שלמה איש שלום היה אדם שאי-אפשר לסמוך עליו צימחה שמועות שונות בבית המקוה העירוני. הרב שלמה היה אדם שנוי במחלוקת. בראשית דרכו טיפח ילדי אביונים . פתח את לבו וביתו בפני ילדים חסרי כל. בערוב יומו שלושה תלמידים התלוננו נגדו לרב הקהילה. הרב שלמה איש שלום נודה והוחרם מהקהילה החרדית בירושלים. שלושת הנערים שאזרו עוז טופחו על ידי הקהילה אך הוגדרו כאזרחים סוג ב'. הקהילה יודעת לחרוץ גורלות.
חיים- אהרון לא היה בין השלושה שהתלוננו נגד הרב. אך אצבעותיו של הרב הגיעו אליו בהיותו בן שש. הם ליטפו בתחילה את ראשו ואחר-כך גלשו אל אחוריו ונברו בתוך איבריו המוצנעים. כל פעם שהרב המלומד היה נוגע בו, היו גניחותיו משוטטות בחדר. היתה לו אהבה כמוסה לתלמידיו הצעירים אשר שהו ימים ארוכים ב'תלמוד תורה'. הרב ידע לעטוף אותם באהבה וידע לפלוש לגופם לפצוע אותם בפצעים שלא יגלידו לעולם.
את הסוד לקח עמו חיים-אהרון לקבר. הוא ידע ששלי בחרה בחיים ובעולם החילוני שעל ספו גדלה. היא תעניק לבתם עתיד מובטח יותר מאשר בעולם שהכיר.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia