מסמר המסיבה
סיפור מהחיים במסגרת"במה פתוחה"
מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 26.5.11 06:51








בפתחו של לילה הזוי ראיתי את נועם מתנודד בהליכה גמלונית מצד לצד. הוא דיבר שטויות. היה לו מצב רוח מרומם. צעקותיו פילחו את הכבישים השוממים. מי הוא זה המסתובב ללא מטרה בחוצותיה של עירי? מי הוא זה האורב לחיוכו של ילד תמים הלוכד עיניו בוודקה תפוזי. מחפש לצמוח ברגע אחד. הידיים רפויות כמו תלויות על וו דמיוני. נועם מהלך ושר. דמעות מעיניו נושרות אל צינת הלילה.
 
עצרתי את הרכב במרחק של מאה מטר ממנו. מודדת הילוכו המסורבל מצד לצד. בני הבכור עומד לידי. זה חבר שלו. הוא ניגש אליו מניח יד על כתפו בתנועה חברית. התנועה והעיניים המזוגגות של נועם ננעצו בעיניו של בני.
"הי אתה, מאיפה צצת?"
"אתה לא עונה לטלפונים שלי, אז התחלתי לחפש אותך."
"היה פיצוץ שם, היה פיצוץ פה..." נועם לא ראה אותי. בני עשה לי תנועת יד לחזור ולהמתין ברכב. צבעו של רכבי שחור. בהילת הלילה נעטף גם הוא באפילה המרעידה את נימי הלב.
 
נער בן שמונה עשרה עוד שבוע, מסתובב עם הבקבוק כמוצא מפלט. הוריו ישנים בבית המרווח שלהם, לא מרגישים בחסרונו. הוא סובב רחובות רדומים ורק הפחד אורב בחשיכה שימעד. נועם שותה כבר המון זמן, סיפר לי בני בכורי. ניסה להניע אותו, שאפשר גם בלי הבקבוק. אך נועם לא אוהב דיבורים. הוא רק רוצה להיות מסמר של מסיבה. שיראו אותו, שישתרכו אחריו בנות השכבה הפופולריות, שפתאום יגלו את פני הילד שבגר הצמאות לאהבה.
 
בגינת "העץ הנדיב", הוא יושב עם נערים שברחו מהמכות של הוריהם. שם על הדשא מחבק אותם לילה צונן כשהם מעבירים בקבוק באנג מאחד לאחד שואפים אל קרבם את הסם המחולל להם בריאות ובמוח. אחרי השאיפה הם נזרקים לאחור, זה בעיניים מפולבלות וזה בעווית מתכווץ כעובר אל הלילה המחבק. זה עוצם עיניו בתחושה של היי וזה מתרומם מהחבורה ומתחיל לקפץ ולפרוש זרועות כאילו הוא תרנגולת. את פיו הוא מכווץ וקורא קו-קו-ריקו. קו-קו – ריקו. מהלך ומקפץ בכל הגינה החשוכה. מועד וקם. נחבל וקם. והשיר לא מש משפתיו."אני מלך העולם...קו קו ריקו קו"
 
עכשיו בני תומך בו. אני שומעת אותו תופח לו על שכמו:בוא נועם, בוא לישון אצלי. אני אדאג לך" נועם משיב בשלילה ומזמזם:"שם אני והבקבוק חברים טובים, בשבילה אני מלך העולם. מלך החיות או מלך ההרים, רק שתראה אותי". פתע כרע על ברכיו והקיא נוזלים מרירים מקיבתו. בני בא אלי במרוצה" אני צריך מים". נתתי לו את הג'ריקן שמלאתי הבוקר לווישרים. הוא רחץ את פניו. לא הרחק מהם עצרה לידי ניידת של "עלם".
"את צריכה עזרה?" שאל אותי אחד הבחורים. "לא". השבתי בנחישות. "אקח את הילד לביתו". בני הביא את נועם שהמשיך לשיר. פתחתי את הדלת והנערים נכנסו. ברכב נועם הבין שאני הנהגת:"מאוד לא נעים לי, שבאת לקחת אותי. אמרתי לרועי שהוא בן מזל,שיש לו אמא כמוך....חבל שאמא שלי לא מבינה אותי כמוך...."ראיתי את פניו חיוורות כסיד. ניידת "עלם" נסעה אחריי. הבאתי את נועם לשער הקדמי של ביתו. השער היה נעול מבפנים. נועם התיישב רועד מקור על הרצפה. יצאתי החוצה והכנסתי אותו שוב לרכב. בחורה יצאה מהרכב התקרבה אליי כשהתנעתי שוב. פנס הרחוב האיר את פני. קריאת ההתפעלות שיצאה מפיה היתה כנה:" יהודית, זה לא נער שרצה לשלוח יד בנפשו והזעיקו אותך?. תלמידה שלי לשעבר, עמדה לידי. פעם הכנתי אותה לבגרות בספרות, היום היא סטודנטית לקרימינולוגיה מתנדבת ב"עלם".
"לא זה החבר של בני. אקח אותו הביתה אלי ואטפל בו."
"אנחנו יכולים לקחת אותו אלינו ולחסוך לך את הרעש מסביב". הבטתי בה ברכות ואמרתי בשקט:"הילה מתוקה, זה ילד מבית טוב, אקח אותו לביתי אדאג לו הלילה. מחר בבוקר אשוחח עם הוריו. מבטיחה להעביר לכם דו"ח על פעילותי הלילה. ואם אתם בסיור כרגע, תעברו ליד כל גינות הסיפור בעיר, הן מספרות סיפור אחר..."

ומה דעתכם אתם תלמידיי, האם אפשר לוותר על הבקבוק ועל השכתה של סיגריה,או על שאיפת הנרגילה או הבאנג העובר מאחד לשני?
מהי חברות אמיתית לדעתכם?

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia