חיזור גורלי
סיפור מהחיים במסגרת "במה פתוחה"
מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 26.7.11 07:32




"כל היום אני שומעת את דייוי מצלצל אלי. כל שעה הוא שולח לי הודעת SMS .'כפרה שלי, אני חושב עליך. אוהב אותך בלי סוף." ההודעות של דייוי בשיעורים מוציאות את המורים שלי מהכלים. אבל מה איכפת לי. שיגידו תודה שאני באה לבית-הספר בכלל. לדייוי ולי יש קוד מיוחד בשיעורי מחשב. איך אני אוהבת את השיעור הזה, מצפה לו בכליון עיניים. רק מתחיל השיעור על שפת התוכנות ואני בעולם אחר. ישר אני פותחת את הICQ לא רואה מימיני ולא רואה משמאלי. על הצג של המחשב מופיעות מילות האהבה של דייוי. ככה אנחנו מתכתבים בשיעורי המחשב. בכלל ההתכתבות עם דייוי בשיעורים האלה שיפרה לי את שגיאות הכתיב. התחלתי למסור עבודות למורה שלי למחשב על חשיבות הICQ מאז שקיבלתי ציון 100 על העבודה, המורה מניחה לי לעשות אהבה עם מילותיו של דייוי. היא יודעת שאפשר לסמוך עלי ואני רצינית כשאני רוצה.
   ברוך השם, על כל המחברות שלי בשיעורים אחרים, אני עושה עצמי יעני משתתפת בהם. רושמת את השם של דייוי משמאל לימין בשיעורי אנגלית ומימין לשמאל בשיעורי עברית. העיקר אני באה כמו ילדה טובה לבית-ספר. אני מעדיפה להיות שם מאשר בבית עם אבא שלי הנרקומן שכל הזמן מזריק לעצמו הירואין או מסניף בחדר שינה. אני שומעת אותו מסניף. משיכות האף האלה עושות לי רע. כמה אני מחפשת בית חם. קצת שקט. אמא לא רצתה למסור אותי ואת אחותי למשפחה אומנת. ככה בציפורניים היתה אומרת:'גם אם לא יהיה לי אוכל לפה שלי,אני לא אתן את הבנות שלי ללשכת הסעד. כל עוד אני חיה לא יקחו לי את הבנות.'
   אחותי הקטנה ממני מאיה לקחה את עצמה לחיים אחרים. על חוף הים של בת-ים הכירה את שלומי הפורץ השכונתי. לחיי פאר הרגיל אותה הממזר. היה פורץ בשבילה בתים ומסעדות. וואלה אחלה גבר. איזה שם עשו לו בשכונה. ואחותי מה זה נעשתה משוגעת עליו. היה מתייחס אליה כמלכה. מה שהיתה רוצה היה מביא לה באמצע הלילה. הדיסקים הכי חדשים. האודמים והצלליות של איב סאן לורן. הבשמים הכי יקרים. היה מורח לה את כפות הרגליים בקרם גוף הכי אופנתי שיש. שלושה חודשים יצאו ביחד. בחודש הרביעי אחותי פתחה לו את רגליה. היא ידעה שרק ככה היא יכולה לתפוס את השלומי הזה. הוא מה זה היה מטורף אחריה.
   כל פעם שהיה בא אליה. הייתי שומעת את צעקות העונג שלה מתחת למיטה. אבא ואמא היו בקריז. עיניים אדומות ורעד בלתי פוסק היה להם ברגליים ובידיים ובין כל הצעקות האלה , אחותי היתה חוגגת מתחת למיטה שלנו. שם בין ארבעת רגלי המיטה קולותיהם היו מפשיטים אותי מבגדי. כמה רציתי להיות נאהבת כמו אחותי מאיה. כשראו לה את הבטן מציצה מבעד לחולצה. שלומי בא ולקח אותה בכבוד של מלכה לבית של סבתא שלו. כבר אחרי חודשיים עמדו מתחת לחופה. הרשויות לא רצו לחתן אותם ושלומי שיחד את הרב השכונתי וככה יצא שאחותי מאיה הצליחה בחייה. היא אמא לשלושה ילדים. אמא צעירה ברוח ובנפש. כל הזמן היתה אומרת לי אני גודלת עם הילדים שלי. אני יודעת שאחותי אחלה כוסית. איזה גוף יש לה . אחרי הלידות חזר לה הגוף הפצצי הזה ששלומי מה זה מת עליו.
   שלומי תפס אותי עם דייוי במועדון הדום בתל-אביב. "שמע אתה יוצא עם גיסתי. תן לה יחס של מלכה. אחרת יהיה לך עסק איתי." עד לאותו רגע לא ידעתי כמה אני חשובה לשלומי. דייוי העריך אותו מאוד. ומאז אותה פגישה. דייוי היה קונה לי כל הזמן דברים. בגדים יפים ומחמיאים. היה קונה לי תכשיטים. כל מה שראיתי בחלון הראוה היה קונה לי. בכלל לדייוי יש טעם טוב. היה אומר לי את הכוסית שלי, אני מת עליך, כפרה שלי, איזה טעם יקר יש לך...אני מת..מת עליך".
   עם דייוי יצאתי חודשיים מלאים מבלי ששכבנו. הייתי מתה שיגע בי. הנשיקות שלו היו מטריפות אותי. כל פעם שהיינו יוצאים לבלות במועדון בראשון לציון או בתל-אביב הייתי מתפללת לאלוהים שיעזור לי בבקשה שלי..שלא יתן לדייוי לקחת אותי הביתה. שיקח אותי אליו. כמה רציתי להרגיש אותו. דייוי היה עובד בפיקוח העירוני של העיר תל-אביב.שם בקבלה מול המחשב היה מתכתב איתי בICQ. היה שולח לי תמונות ממקומות שהיה בעולם. ככה היה פותח לי את העיניים בהתרשמות מנופים ומקומות משגעים ואת האוזניים. איזה שירים היה שולח לי בICQ ממנו למדתי לאהוב מוסיקת ג'אז שחורה. היינו נפגשים לפעמים באחת עשרה בלילה ולפעמים בערב שבת ובשבת כל היום.
   ערב שישי אחד הביא לי דייוי שמלה שחורה צמודה, צמודה חשופת כתפיים ומגפיים תואמים לשמלה עם עקב דקיק. המילה האחרונה בשוק האופנה ברחוב אלנבי. 'כפרה שלי, הערב אנחנו חוגגים בגדול. השותף שלי לא יהיה בבית. נוסע לצפון עם חברה שלו והבית לרשותנו בלבד'. הוי תודה לך אלוהים..הרגשתי איך הלב שלי דופק חזק, חזק. כל הערב ריחפתי על בימת הריקודים. עשיתי לדייוי עיניים. הרגשתי שהוא לא מוריד אותן ממני. העיניים שלו חדרו לכל איבר בגופי. כשרקדנו צמוד, צמוד הרגליים שלי נגעו בשלו והוא פיסק אותן. הרגשתי אותו על צווארי מחבק את כולי. ככה לפנות בוקר טיילנו בטיילת. הרעב הציק לי מאוד. חיפשנו מסעדה או בית קפה משהו שיכול היה להרגיע את המצוקה של הבטן שלנו.
   לבסוף אחרי שכבר התייאשנו מלמצוא. ראינו שלט גדול שהיה כתוב בו "ארוחה לשניים". נכנסנו פנימה והתיישבנו במקום חשוך ומבודד. דייוי הזמין לנו אומלט עם סלט גדול וחרמוניות פסטרמה בבגאט. אחרי שהתחלנו לאכול הרגשנו שמביטים בנו עיניים משונות. בכל המסעדה היו אנשים ישישים שעטפו אותנו בסקרנות רבה.
"דייוי, זה בית אבות פה."
"על מה את מדברת...תאכלי, כפרה". אחר-כך הביט מסביבנו והניד בראשו אל קהל המתבוננים וכל אחד חזר לעיסוקיו.
   "תאכלי, מהר כפרה. וואלה, מי היה מאמין לבית אבות הגענו. תאכלי מהר שלא נזדקן פה." הביסים של דייוי הפכו גדולים וחייתיים.. אחר כך יצאנו משם ועצרנו מונית לבת-ים.
בדירה של דייוי התגלגלנו מצחוק. לקח לנו הרבה זמן להרגע. לשונו של דייוי טיילה בגופי. הרגשתי איך איברי הופכים להיות דרוכים, כשהוא נגע בי. היה לו מגע מחשמל כזה. הנשיקות שלו היו מטריפות אותי. מתחת למים הזורמים במקלחת הפשיט אותי . סיבן את גופי ברכות שרק הגבירה את הבערה העצומה שהרגשתי כלפיו. אחר עטף אותי במגבת נעימה והביאני אל מיטתו רחבת הידיים.
   "כפרה, שלי את רק שלי. אני אהפוך אותך היום לאישה. היום את תהיי הכוסית שלי. וואו, איך הטרפת אותי היום." כשדיבר אלי הרגשתי איך הוא מלטף את ירכי ומענג אותי. גופי שיתף פעולה איתו. שפתי חיפשו את שפתיו. רק אחרי שמצאו אותן הרגשתי את החדירה שלו אלי. כמו צינור חלול ורחב חדר אלי עמוק, עמוק. מנשק את פטמותי מרחיק ממני את הכאב.
   "אני אוהב אותך, כפרה שלי. את האישה שלי. מהיום את אשתי. את נחשבת לאישתי. כל פעם שתרצי אותי. אהיה זמין בשבילך. רק תגידי...דיוי בוא קח אותי...ואני אבוא...את יודעת אחרי הפעם הראשונה שלך, את תרצי את זה כל הזמן...ואני אתן לך את זה.." כשאמר את דבריו יצא מתוכי. הרגשתי שמשהו חם זורם ממני החוצה. אחרי שעה לקח אותי דייוי שוב למקלחת וטיהר אותי במילות אהבתו. באמת לדייוי  יש מילה של גבר.
 
הוא צדק במאה אחוז. אחרי שעשינו את זה בפעם הראשונה...רציתי את זה כל הזמן. בכלל מצאתי שמין זה דבר אלוהי. כזה מענג. הייתי מצלצלת לדייוי בסביבות שתים-עשרה בצהרים והוא היה מגיע אלי. היינו עושים את זה בגן צ'רלס קלור בתל-אביב, או לחופי המרינה בבת-ים ואפילו בוואן המסחרי של הפיקוח העירוני. אבא ואמא שלי היו מכורים לסמים ואני הייתי מכורה למין. כל-כך אהבתי את דייוי. הייתי חושבת עליו שעה, שעה. הוא היה משאיר לי הודעות מטריפות שהיו עושות לי טוב. הייתי מרגישה אותו זורם מתוך ההודעות אל בין רגלי לוקח אותי בישיבה ובעמידה. הייתי מרגישה אותו חי ונושם בתוכי. ככה נמשך הסיפור שלנו עוד כארבעה חודשים.
 
   בא הגל הראשון של פיטורי הבראה למשק . ידוע שמי שמגיע אחרון מפוטר ראשון. דייוי קיבל את פיטוריו קשה. אחר-כך ניחתה עליו מכה נוספת אביו חולה והוא חייב לנסוע לכפרו. חודש ימים לא ראיתי את דייוי. געגועי הטריפו אותי. הייתי יושבת בבית עם פרצוף של תשעה באב. מדוכאת מאוד. לא יכולה לסבול את עצמי. לא היה לי שמץ של מושג מה קורה לדייוי. עד שערב אחד שאל אותי גיסי שלומי:" תגידי נגמר הסיפור עם דייוי?" הנעתי את ראשי בשלילה. אמרתי שהוא נעלם. הוא לא עונה לטלפונים שלי. בלעה אותו האדמה.
  שלומי אחלה גבר. מיד החל להפעיל את האנשים שלו בשטח. כעבור שבוע התייצב בביתנו ואמר:" ליזי, אני יודע איפה דייוי. הוא חזר לכפר שלו, בדרום."
"מה פתאום דרום?" אמרתי. "להוריו של דייוי יש בית בצפון".
"כן." אמר גיסי. "יש לו בית בצפון רצועת עזה".
"אתה רוצה להגיד לי שדייוי הוא ערבי." שלומי הנהן בראשו ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפני. כבר לא הגבתי. שמעתי באוזני את המשפט שאמרתי...והדמעות שלי לא יכלו להפסיק.
"עד לאן הגעת איתו?" שאל שלומי בקולו המתכתי.
"אני אוהבת אותו". בכיתי.
"כמה זמן שכבתם? כמה פעמים קיימתם יחסים"?
"מה זה משנה? אני אוהבת אותו כל-כך חזק. אני לא יכולה לחיות בלעדיו."
"את לא תיפגשי איתו יותר. אלא אם כן הוא מתחתן איתך וחי כאן ביפו איתנו." לילה, לילה. מאז אותה שיחה היו געגועיי אל דייוי מטריפים אותי. רציתי לראותו ורק הוא היה בתוכי. בשבת בבוקר הגיעה אלי ידיעה ממנו. הוא יחכה לי במחסום ארז. אוכל לעבור את המחסום רק אם אתחפש לערביה. ואני הלכתי אחר לבי. לא השארתי מכתב לשלומי ואחותי ובטח שלא להורי. ככה ביום בהיר אחד נעלמו עקבותיי. הלכתי בעקבות האהבה שלי.
   געגועי להורי קרעו לי את הלב. בתחילה דייוי ואמו החורגת התייחסו אלי יפה. אחר-כך אמו הציבה לי אוליטימטום. או שאני מתאסלמת והופכת להיות אשתו של דייוי או שיחזירו אותי ליפו בארון. העדפתי לחיות עם דייוי. יום אחרי נישואנו בכפר. הביאה לי אמו החורגת את הגלביה השחורה והמשומשת של נשות המשפחה. ביום הייתי עבד, בלילה הייתי זונה. גופי המפורק לגורמים חיפש את החמימות של דייוי. פתאום גיליתי את דייוי האחר.
   בבית שלו קראו לו דאוד עלי חסן. כשאני הכרתי אותו. הוא הציג את עצמו בשם דייוי חסנינג. מי היה מאמין שאפול ככה. מי היה מאמין, שאני שכל-כך חיפשתי חמימות של גבר שיאהב אותי קיבלתי קור ריגשי חזק כל-כך. מי היה מאמין שעל פני דייוי שלי יקח עוד שתי נשים. ילדות שזה עתה קיבלו את המחזור החודשי שלהן. ילדות בנות שתים עשרה ויהפוך אותן לנשותיו. אני מסתובבת בביתי העגום והעלוב כשכרסי בין שיני. עובדת מבוקר עד ערב ללא מנוחה. בביתי לא קוראים לי ליזי. קוראים לי איליהודיה. בכפר שמעתי שיש עוד נערות מטומטמות כמוני שהלכו בעקבות האהבה. הלכו בעקבות חיזור הלב הגורלי שקרע אותי מעולמי הנאור והביאני אל עולם פרימיטיבי ובור. ואני יודעת שדייוי הצליח לקנות אותי בבמבה, בביסלי, בבשמים שילדות מבית עני כמו שלי אפילו לזה לא מצליחות להגיע. רופא לא ראיתי. פעם בחודש מגיעה הדוקטורה אל בתי הנשים הנשואות ועורכת להן בדיקות. אין אולטרה סאונד. מבוקר עד ליל אני שומעת אם תהיה לך בת אין לה ערך. אם יצא לך בן את תהיי מלכה.
 
   אני הולכת לישון כשגופי כואב. אני שומעת את גניחותיו של דייוי כמו חיה פרועה נוגס בעור הרך של אחת הילדות. עבורי השמים יהיו קודרים מעתה ועד עולם. אני גרה בתוך החומות הבלתי אפשריות של האהבה. אחת הנשים העשירות בכפר. היא אלמנה. היתה נשואה לרב מרצחים. עבריין מוכר. יש לה שומרי ראש מפחידים.. ערב אחד שלחה אותי חמותי להביא את שק הקמח מהצרכניה. על ראשי סידרה את החישוק ממתכת שאוכל להעמיס עליו את שק הקמח. בעודי הולכת ועיני שקועות אל האדמה. לא רואה ממטר. רק אדמה ועוד אדמה. יד נשלחה אל פי מאחור וחסמה את הצעקה. שמיכה עבה כיסתה את גופי. שמעתי שני אנשים או שלושה מדברים בערבית. ידעתי שאני בסכנה. כל יום נחטפו נערות צעירות בכפר.
 
 הלב שלי דפק מה זה חזק. פחדתי לדבר. שלושה אנשים הכניסו אותי לג'יפ חסמו לי את הפה ואני מרגישה איך מתוך הפחד אין לי אוויר ואני לא נושמת. במחסום ארז שמעתי פתאום את שפת מולדתי. אנשים דיברו עברית. הג'יפ עשה קפיצות. נחבטתי כמה פעמים בבטן. הרגשתי רטיבות גדולה ברגלי. ידעתי שאני הולכת למות. כבר לא היה איכפת לי היכן למות. רק שיגמר הסיוט הזה. בעברית בכיתי לאלוהים שיבוא לעזור לי. הג'יפ נסע במהירות רבה. לא עוצר באף תחנה. אפילו לא לתדלוק.
   ידעתי שאני הולכת למות. נפרדתי מהחיים שלי. ביקשתי סליחה מהורי , בכיתי על חיי האבודים.. בכיתי על טיפשותי ללכת בעקבות האהבה. בכיתי על האהבה האסורה הזו שקרעה אותי מבפנים ואיבדתי את ההכרה.
   קולות האנשים הגיעו אלי בעמעום רב. הבנתי שאני שוכבת במיטת בית-חולים. הדמות שראיתי במטושטש היתה אחותי מאיה. היא לא משה ממיטתי. ארבעה ימים הייתי בין חיים למוות. את עוברי איבדתי באחת החבטות של הג'יפ. הסתבר לי ששלומי גיסי הפך עולמות בשביל למצוא אותי. הוא עקב אחרי דייוי ונודע לו, איך בעלי התנהג אלי. חמתו בערה בו להשחית. היתה מהומה גדולה בכפר. איש לא ראה את החטיפה. לא היתה עדות מצולמת. ולא היתה תלונה במשטרה על אבדן יקירים.

   היום אני אישה בריאה פיזית, אך יש לי צלקת נוראית בנשמה שבאה בעקבות עיוורון האהבה".


 


 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia