רְחוֹב שוקוֹלָד פּינת הסוכריה

מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 23.3.11  16:56



 

אחי הגדול –גדול ממני בארבע שנים. כשהייתי בת שמונה הוא היה בין שתים עשרה. אני גדולה מאחי האמצעי בארבע שנים. הפער של ארבע שנים לא נשמר אצל אחיי הצעירים. זכור לי שאבא לימד את אחי לכתוב מכתבים רשמיים. בגיל שתים עשרה הוא כבר ידע את הנוסח ואיך כותבים. אלא שאחי הגדול אפי היה שובב מאוד, הייתה לו חבורה שלא אהבה ללמוד ויחד איתה היה נכנס בבוקר בשעה שמונה לכיתה,כשהמורה היה מסובב גבו אל הכיתה וכותב משהו על הלוח, זה היה הסימן שאפשר להבריז. היה נכנס מהדלת ותמיד היה מטפס ויוצא מהחלון. ככה זה היה במרבית שנותיו בבית הספר היסודי.
 
 
פעם ראיתי אותו מלמד את חבריו לכתוב מכתבים  ולהמציא שמות רחובות. את הרחוב שלנו שינה לרחוב שוקולד פינת הסוכריה ולמה תשאלו? כי אבא שלי עליו השלום, לא היה מבלה איתנו בבית, תמיד היה עסוק עם הכלבים שלו בגישוש ובמרדף אחרי מחבלים ומסתננים מירדן. כדי להמתיק את היעדרותו תמיד היה מביא לנו דברי מתיקה: שוקולדים במיני טעמים וסוכריות עטופות בניירות צלופן מרשרשות בכל הצבעים. לפעמים היינו אוכלים אותם בבוקר ואמא כעסה, זה לא בריא. את המתוקים צריך לאכול אחרי ארוחה בריאה ומזינה אמרה. לא תמיד הקשבנו לה. היא הייתה מחביאה את השוקולדים והסוכריות הצבעוניות במקומות מחבוא שהייתה ממציאה רק שלא נזיק לבריאותנו. לא פעם מצאנו בתוך מכונת הכביסה את תיקיית השוקולדים והסוכריות של "עלית" או צ.ד.ה חברת בת של "עלית" ,שהייתה בנצרת עלית. או בארון הבגדים, בין המצעים תמיד היינו מוצאים בתפזורת את האריזות המתוקות. מתי באמת אבא חדל להביאן הביתה? ברגע שגילה שהמתוקים מזיקים לשיניים וגורמים לכאבים נוראיים. את האובססיה למתוק הוריש לנו, זו הייתה גם האובססיה שלו להמתיק את חייו,כי ילדותו נלקחה ממנו במלקחיים הגדולים של הזוועה ההיא.
 
 
יום אחד,הייתה מהומה לא מוסברת בסניף הדואר המקומי. אני כותבת על בית שאן עיירה קטנה שתושביה מנו בקושי חמשת אלפים איש, בשנות השישים המאוחרות. שמונה מכתבים עם כתובות הזויות לחלוטין נאספו מהתיבה האדומה של הדואר. את מנהל הדואר צדוק הכרתי בנסיבות אחרות  לחלוטין. בית שאן של ילדותי חולקה לשכונות. בכל שכונה היה רחוב אחד. כל חיי ידעתי שהתגוררתי ברחוב הרומאים 9 בשכונת אליהו 100. כשאבא קיבל מכתבים מספיק היה שמו כדי שדוור יגיע לביתנו עם חבילה של מכתבים.
 
 
על שולחנו של מנהל הדואר צדוק הונחו שמונה מכתבים עם שמות רחובות לא מוכרים. מתוך כל השמות אליהם מוענו המכתבים היה שם אחד מוכר
יהודית מליק
רחוב שוקולד פינת הסוכריה
בית שאן.
 
 
צדוק בעצמו הביא את המכתב אל בית הוריי, הוא רצה לדעת מי אני? כאמור הייתי בת שמונה ואחי הגדול שלח לי מכתב רשמי לרחוב לא קיים ולפינה הזויה לחלוטין. הוא פגש את אבא והשאיר לו את כל המכתבים למרות שמוענו לילדים אחרים. אבא צחק ואמר :"מעשה קונדס של ילדים". עוד באותו יום חולקו שאר המכתבים. אחי רצה לבדוק מכל המכתבים איזה מכתב יגיע ליעדו, אפילו התערב על כך. הוא  זכה בשבע חפיסות שוקולד בכל הטעמים.
 
בשעה זו ממש אחי מועבר לבית החולים האיטלקי לסבב של הקרנות נוסף. הוא ויתר על המאבק לחיות. איבד את הרצון כשהבין שאף עובד סוציאלי לא יפר שביתה כדי לזרז את עניינו. בחודשים האחרונים זיכרונות הילדות נתנו לי כוח להתמודד עם הכאב הזה, עכשיו באות הדמעות, עוד חודשיים אעמוד ליד קברו של אבי, שנה עוברת כל כך מהר. לא מספיקים להתאבל והמוח מסרב לעכל והנה במסלול הזה שאין לו מוצא, אני מעדיפה להיות ברחוב שוקולד פינת הסוכריה.

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם / יהודית מליק-שירן *

מֵהַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי בָּא

וּמֵהַמָּקוֹם אֵלָיו אֲנִי הוֹלֵךְ

אַלְפֵי מַחְשָׁבוֹת נֶאֱסָפוֹת

בְּיוֹם הָאֲסֵפָה. 


עַל דַּעַת הַמָּקוֹם

תָּבוֹא הַהֶאָרָה

כְּשִׁירַת הַבְּאֵר

תְּחַזֵּק בִּי שָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנָה. 

מֵהַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי בָּא

וּמֵהַמָּקוֹם אֵלָיו אֲנִי הוֹלֵךְ

זַהֲרוּרֵי אוֹרָה מִשֶּׁתַּבְחִין

בְּשִׁירַת הוֹדָיָה. 

עַל דַּעַת הַהַכָּרָה

יָבוֹא הַמָּקוֹם

וְיִשָּׁאֵר

לָעַד בִּלְבָבִי.

*כל הזכויות לשיר שמורות ליהודית מליק-שירן, להוצאת בת אור ולאקו"ם.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia