פגישת מחזור
סיפור מהחיים במסגרת "במה פתוחה"
מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 6.3.11, 10:08



 

לפני כמה ימים התעוררתי בלילה . זכרתי את החלום בהיר מאוד. מישהו מניח בידי פלייר עליו כתוב "מוזמנים לפגישת מחזור". בסרט כזה כבר הייתי בעבר. לא זוכרת כמה שנים חלפו מאז אותו חלום של אחד מחבריי, שעזב את בית שאן לירושלים. הילדות שלו הייתה כמו שלי טראומטית עם מטחי קטיושות. הוריו ארזו את המטלטלין ועזבו. והוא שהתגעגע אל חבריו לכיתה יזם מפגש מרגש בנתניה. הוא הגיע אלי דרך המורה שלי חיה לוי, מורה מבית הספר היסודי שהייתה עבורי מודל לחיקוי. כל ספר חדש שלי רכשה בגאווה רבה. היא הייתה המתווכת בינינו, אם אתה מחפש מנחה לערב הזה, תפנה אליה, היא הכתובת, ככה סיפר לי. והערב ההוא נעטף באהבה רבה בזיכרון.

 

ועכשיו מה? שאלתי את עצמי. מה פתאום מפגש  מחזורי? והאמת  סיקרן אותי מאוד לראות את חבריי , איך הם נראים היום? היכן הם גרים? כמה ילדים יש להם? האם הם סבים או סבתות החובקים נכדים?

 אני שומעת את ירדנה ארזי, כל כך אוהבת אותה, השיר שלה "מה קורה אחי?" מה זה מתחבר למחשבותיי.

 

באמצע היום אני שומעת נקישות בדלת. אתם בטח מכירים את הקטע הזה שביום חופשי מבית הספר ,אנחנו מתכננים הכל.  אז ככה, ההפתעות של הבוקר הזה התחילו: המורה לאנגלית לא הגיעה, ובתי נכנסה בצהלת צחוק עם חבריה לחדרה לכתוב בית דקלומי לכל תלמיד מהכיתה לספר המחזור השכבתי. ישיבת צוות עשתה בחדר שלה. הלך עלי, לא אוכל לנקות את החדר ברגע זה.

 

טכנאי המחשבים הגיע היום כי לא יסתדר לו באמצע השבוע. הזמן שלי יקר. התחלתי לנקות את הבית, לאוורר ארונות, מה שקטן מבגדיהם הכנסתי ישר לשקיות, בהזדמנות הראשונה צריך להעביר לעמותת "לתת".

הפלאפון שלי נטען יומיים ולא נטען בכלל. הסתבר שלא רק את שלי צריך לקחת לבית החולים של הפלאפונים, גם את של גיא שיש לו אליו רגשות נוסטלגיים מכיתה ה' והפלאפון של רעות כמו שלי, פעם שומעים איתו ופעם מתחרפנים ממנו. הופך להיות סנילי לא מחובר לא אלי ולא אליה.

 

ביום החופשי שלי אני מתגעגעת למטבח, הבישול והאפייה עבורי תרפיה נהדרת.  ברקע אני אוהבת לשמוע גם את סלבטורה אדמו.  לו הבלוג שלי היה יכול לקבל קטעי  מוזיקה, הייתם נהנים מהבחירות שלי. מתחברת לצרפתית הספרותית שלמדתי בבית הספר התיכון ושעשתה לי בושות בקנדה, כשהייתי בשליחות. וואלה היום אני צוחקת, מזל שלי שהקנדים אנשים מסבירי פנים.

חבילה מדיירקט סחר, הייתה בתכנון. הגיעה . אפשר לסמן וי ולסבן את האמבטיה. ניחוחות של ניקיון, הריח הכי נפלא בעולם.

 

נער שמצאתי לו בית חם,התגייס לצבא והתקשר להודיע לי שהתקבל למה שרצה. השמחה בקולו הייתה רגע מאיר בחיי. הנער הזה נאסף מהרחוב כשגילה שהוריו סכסכו את נפשו ושמו קץ לחייהם. פתחתי לו את ביתי ואת לבי ודאגתי לו לבית חם. מידי פעם התנדב לעזור לנו במרכז לכתיבה יוצרת ע"ש אמי, בסדנאות ובמפגשים עם בני נוער אחרים. כל כך גאה בו.

באמצע אפייה של שטרודל תפוחי עץ,  נשמע צלצול טורד בדלת. אני פותחת ולפני עומד שוטר. גבותיי מורמות בתמיהה

והוא ספק שואל ספק קובע "גב' שירן, יש לי הזמנה בשבילך, את צריכה לחתום כאן שקיבלת אותה ולהגיע".

לפני שאני חותמת, אני פותחת את ההזמנה. בדף העליון מתנוסס הלוגו  משטרת ישראל, תאריך  ופניה וזו לשון ההזמנה:"הנך מוזמנת למפגש  ביום.. בתאריך...לתחנת המשטרה במרחב הרצליה, בכתובת.." השוטר היה רציני מאוד, הגיש לי את דף לחתימה. חתמתי. ידעתי שאחרי בית ספר, לא אגיע לבית ההוצאה אצטרך לנסוע להרצליה. מחשבותיי דהרו קדימה. צלצלתי לקרוב משפחה שיברר מה קיבלתי, יש לו תפקיד חשוב במשטרת ישראל והוא לא הצליח לברר.  התקשרתי ליועץ המשפטי של המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש אמי, שהוא גם פרקליט משטרתי. הוא חזר אלי אחרי כמה שעות מותחות עצבים. "יש איפול על המפגש, זה משהו רציני, את חייבת לנסוע". איפול שמיפול.  פגישה בתחנת משטרה לא מעוררת בי סימפטיה.

 

יום שני אחרי בית הספר, שמתי פעמיי למרחב הרצליה. שעת המפגש הייתה 15.00 בצהריים. שוטרת הכניסה אותי לחדר גדול. כסאות  כתר פלסטיק מפוזרים בחדר. מזרונים כחולים היו בערמה שם. נכנסתי אל המולת אנשים. אמרו להיות בשעה הנקובה. היה שם המון שדיבר ברעש. שמעתי הדי צחוק ורעש פטפוטי בלתי פוסק שהאוזניים שלי ביקשו לברוח משם. התקהלות של אנשים בצבעים שונים,גברים עם כרס משתפלת, עם פאות, חלקם היו עם בלורית וחלקם היו בלי. כשהשיער מסודר למשעי זה מזכיר לי פאות של נשים חרדיות בבני ברק. נשים חטובות, נשים מלאות, התספורת שלהן הצעקה האחרונה בשוק המקומי. נשים מטופחות ולצדן נשים מוזנחות. כולן מדברות עם כולם. לקחתי כיסא והתיישבתי. חיכיתי . בודקת בעיניי אם יש מישהו שאני מכירה. הייתה המולת נשים על גבר אחד. גברים שונים שוחחו ביניהם כשנכנסו שלושה קציני משטרה לחדר. האנשים התבקשו לשבת. לא יודעת איך, פתאום מצאתי את עצמי מוקפת באנשים שהכרתי מספסל לימודיי בבית שאן. מימיני ישב הגבר המחוזר שהנשים עטו עליו מכל עבר, הוולנטינו שלנו, דון זו'אן דה לה שמטאס, משמאלי חבר נעוריי שלא מזמן חודש הקשר איתו, משמאלו חבר ילדות שלי, שהסתבר לי לאחרונה שהיה גם חבר שלו. את אחד הקצינים הכרתי, זה היה מישהו שלמד איתנו והוא מרגיש עליונות עלינו.

 

"זימנו אתכם הנה, כי האיש שלמד איתנו בבית הספר היסודי ולמד אתכם בתיכון נרצח. גופתו התגלתה בוואדי ערה, ביומן הפגישות שמצאנו מופיעים שמותיכם, לכן נדרשתם להגיע הנה". תמונותיו הוקרנו על המסך , כילד, כנער, כאבא לילדים וכגופה בפאתי הוואדי.

זיהיתי את הילד , הוא התעלל בי כשהייתי חוזרת כל פעם מחדש מבית החולים לאחר ניתוח ברגל ימין או ברגל  שמאל. לא ראיתי אותו שנים. מה פתאום שמי הופיע ביומן שלו? מי רצח אותו? אמנם התעלל בי וקרא לי בשמות גנאי :"קיצוני ימני וקיצוני שמאלי", מונחים מעולם הספורט שאחר כך נודעו לי.לא ייחלתי לו שימות ושירצח. זה דבר נורא לקחת חיים של מישהו.

 

פלייר כתום חולק לכולנו, כדי שנתבונן בפני הילד בתמונה ואולי נזכר אם פגשנו אותו לאחרונה. אז זה הפלייר שהופיע לי בחלום והתעוררתי ממנו.

אחת הנשים הצביעה וכשניתנה לה רשות הדיבור, היא נעמדה על רגליה, חיתוך דיבורה הרשים אותי מאוד, גם לבושה המחוייט:" אתה מביא אותי הנה, אינני מכירה את האיש, לא זוכרת שלמדתי איתו לא בילדותי ולא בנעוריי. אינני יודעת מי הוא? להביא אותי הנה במיוחד, זה בזבוז זמן. אני מבקשת להיחקר ראשונה ולנסוע לאוניברסיטה. אני כאמור מלמדת באוניברסיטת בן גוריון ויש לי דרך ארוכה."

 

"גברתי המלומדת", שמעתי את קולו של הבחור שפעם למד איתי ועכשיו הוא קצין יהיר ומתנשא, מפגין בדיבורו עליונות עלינו. "כולם שווים בעיניי והחקירה תתבצע לפי שמות משפחה מלפני נישואיכם." אנחת רווחה נשמעה באולם. לא יודעת איך, קמתי ממקומי, כנראה שחשתי הזדהות איתה ופניתי אל השוטר בשמו: "שמע ר. דבר אלינו  בגובה העיניים, אם כולנו שווים בעיניך, כפי שאמרת כרגע. אתה כנראה לא מבין משהו בסיסי בהתנהגות של בני אדם. אתה מזמן אותנו לפגישה מחזורית ולמעשה מורה עם אצבע מאשימה שכל אחד מאיתנו הוא הרוצח של האיש הזה. האם כולנו רצחנו אותו? האם כולנו חשודים? מה אתה חושב שעבורנו זו לא טראומה, להיפגש כאן עם אנשים שלא נפגשנו עמם שנים ולהנחית עליהם דבר כזה? אני מבקשת ממך להתעורר ולעצור את קו החשיבה שלך, אתה לא נמצא בפרק של אגתה כריסטי. אתה נמצא איתנו, חברים שלמדו איתך בכיתה ולא שמרו על קשר חברי מהסיבות שלהם. אתה מפיל עלינו תיק נורא, מחשיד אותנו ברצח של אדם שלמד אתנו בילדות ואומד בעיניך את הפרופיל של הרוצח בכל אחד מאיתנו, לא נראה לך מוגזם?"

"גברתי הסופרת", הוא לא שמע אף מילה ממה שאמרתי כאן בנוכחות אנשים שלמדו איתי. כל כך עסוק בעצמו, ברושם שעושים דבריו על קהל שומעיו. כבר לא שמעתי את דבריו. התיישבתי בכיסאי הלומת מחשבות. אני לא חושבת שהוא ראה מישהו מאיתנו. הוא נכנס לחדר חקירות כששני הקצינים האחרים יושבים מימינו ומשמאלו. אנשים נכנסו אליו לפי האלפון הכיתתי. מהשעה 15.00 עד השעה 20.00 נחקרו אנשים עד האות י'. חלקם הלכו וחלקם נשארו. חברי היועץ המשפטי התקשר אלי. "איפה את? יש לנו ישיבת צוות בשעה 21.00." אני מספרת לו בקצרה מה קורה והוא בקול ענייני מרגיע אותי ואומר, "אני מגיע".כעבור עשרים דקות נכנס ידידי בלבוש רשמי עם מדים שעשו רושם עז על כל הנוכחים באולם.

 

"התותחים הגדולים מתחילים להגיע הנה, כנראה שהחקירה מסתעפת", אומר מישהו.  ידידי נכנס לחדר החקירות ועשה שם סדר. ר. השוטר שלמד איתי בא לקרוא לי ובאלפון הגיעו רק לאות י', נכנסתי לפני  האנשים שהכרתי. מי שניהל את החקירה היה לא אחר מאשר ידידי. עניתי לשאלותיו ובפחות מחמש דקות, כבר יצאנו החוצה.  בדרך מקוצרת שכנראה רק אנשי תפקיד מכירים נסעתי ברכבי אחר רכבו.  בדרך אני אומרת לו בדיבורית של האוטו:"היה לי חלום על פגישת מחזור, רק לא ידעתי איפה תתקיים..."

ידידי צחק. "זו חקירה מסועפת של המרחב הצפוני שהועברה הנה וכיוון שיש גופה, היומן שלו זימן את כולכם".

"יש חיים אחרי המוות. אולי הוא שם קץ לחייו? או אולי רצה לבקש סליחה למי שהציק בילדותו?"

"הם יבצעו את החקירה ואת אגתה כריסטי שלי,תתאפסי. אנחנו נכנסים לישיבה שלנו". אם לא היה לי ויטמין p בטח הייתי מבלה לילה שלם בחזקת חשודה בפגישת מחזור.

 

 

 



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia