סוד הקסם הפנטסטי

מאת: יהודית
פורסם בתאריך: 26/07/2007, 12:05 



את סיגלית דיל פגשתי בספרית "המדיטק" שלנו בחולון, זו היתה פגישה של כל סופרי הילדים בארץ. חלק מהסופרים שמחו מאוד לראות אותי וסיפרו על מפגשים עם תלמידי בתי ספר דרך המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש אמי שושנה מליק. סיגלית שמעה, התלהבה וביקשה להצטרף. מאז היא מלווה את פעולות המרכז בבתי- ספר, יוצרת קשר ישיר עם תלמידים ומורים ואף פוגשת אותם בשבוע הספר.
 
בעידן האינטרנט והטלוויזיה. ילדים ובני- נוער שכחו להחזיק ספר ביד. הם מבלים שעות ארוכות ליד המחשב , מצ'וטטים באי סי קיו או מסנג'ר חוברים לילדים מכל הארץ וגם נחשפים לסכנות שונות. הם משחקים במשחקי אלימות שונים, מטפחים את ביטויי השפה המשחקית:"יש לי שני חיים" או "הרגו אותי" "אין לי חיים". המילים שלהם כה דלות, אך מעוררות פלצות בזה שצופה בהם. הלקסיקון שלהם מלא במילים אלימות ובקללות. הספרים לא מדברים אליהם, גם לא ספרי החובה של כתיבת יומני הקריאה. באינטרנט יש מענה ללשון רזה. לא צריך להתאמץ, יש סיכומים אפשר להעתיק ואפשר גם לראות שהבדיקה של המורה מעבודה לעבודה נעשתה 'חפיפניקית'.
 
למיגורה של הלשון הרזה מטפל המרכז לכתיבה יוצרת שבהנהלתי, להפחתת אלימות של ילדים ובני-נוער, להעשרת לשונם,לשיפור סגנון כתיבתם, להרחבת אופקים ולפגישה עם סופר מתארח. סיגלית דיל עושה את המפגשים האלה בהתנדבות, תורמת שני עותקים מספריה השונים. לא מחייבת לרכוש אותם, אלא מבקשת לקרוא אותם. כיתות שלמות העבירו את ספריה מאחד לאחד ורשמו שאלות התרשמות מהספר. אם התלמידים לא מבקרים בספריה, אז הסופר מבקר בכיתתם ומדבר איתם על ספריו. הייתי בשני מפגשים כאלה מרותקת לסיגלית ולילדים שגילו עניין. היוזמה שלי מסתבר עובדת בשטח, אחרי המפגשים הילדים המתינו לשבוע הספר ומצאו את סיגלית דיל חותמת על ספריה. חלקם עדיין מתכתב עמה וחלקם אפילו משאיר את רשמיו באתרה.
 

 
1.מי את סיגלית דיל?    
" אני ילידת חולון גדלתי בבית ציוני והתחנכתי על אהבתהתנ"ך, האדם והארץ. בנוסף להיותי סופרת ילדים ונוער אני עורכת-דין במקצועי (בוגרת המרכז הבינתחומי בהרצליה), וכן רואת-חשבון (בוגרת המסלולהאקדמי של המכללה למנהל). מידי פעם אף  חוטאת בכתיבה עיתונאית."

2. איך הופכת סיגלית דיל את ספריה למרתקים? לכאלה שכל הקוראים בהם קטנים וגדולים לא יכולים להניחם מהידיים? מה סוד הקסם? אני שואלת.
וסיגלית דיל מחייכת ואומרת:"אני כותבת בז'אנר (סוג) שכמעט אף סופר ילדים לא כותב בו. הז'אנר של הספרות הבדיונית,הפנטסטית. בוראת לי עולמות דמיוניים,מסמנת בהם שבילים ומושכת את קוראיי הצעירים להלך בהם ולפגוש דמויות שונות שיכולות להיות מתוך הסביבה המוכרת להם. יכולה להיות השכנה הצעקנית מלמטה,ששום דבר לא מוצא חן בעיניה והיא תמיד רוטנת וכועסת כשעולים במדרגות בבניין מגורים משותף. יכול להיות גם כלב נטוש באמצע כביש שהונח שם מבלי שימצא את דרכו. יכול גם להיות ילד בודד מאוד שאין לו חברים ומגלה את קסמם של דפי הספר ולא יכול להניח אותם מידו. זו השפה המרתקת,המושכת את עיני הילדים לפענח כל מילה כל מעשה מסתורי. מפגש עם דמויות שונות ומרתקות.ואם הצלחתי למשוך אותם מצפייה בטלביזיה בסרטים אלימים והצלחתי לשלהב אותם בקריאת ספריי דייני."
 יש סופרים ישראלים שכתבו בשנות ה-50 כמו אורי אורלב ואסתר שטרייט וורצל ובשנות ה-70-80 דורית אורגד,גלילה רון-פדר כפי שמעיד מאמרה של שירי בן ארי,מעיתון "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=330568&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0 (להצהיר שאף סופר ילדים לא כותב בז'אנר הזה, זה נתון לא בדוק. י.מ.ש).
 
3.מה בדרך כלל שואלים אותך הילדים במפגשים שלך איתם? מה מעניין אותם באמת? סיגלית מחייכת ואומרת:"איך התחלתי לכתוב? מה מעניין אותי ממי אני מושפעת בכתיבתי? מאז ומתמיד אהבתי להמציא סיפורים. אמי מספרת כי עוד בהיותי פעוטה טרם ידעתי לכתוב, הייתי ממציאה סיפורים ולפעמים הייתי אני זו שמספרת לה את הסיפור לפני השינה. בבית-הספר תמיד הייתי ממציאה את ההצגות לאירועים שונים ולטקסי סוף השנה. אך בהמשך הזנחתי את הצד הזה שבי ופניתי בתיכון למגמה ריאלית-כימית-ביולוגית הרחוקה אלפי מונים מסיפורי הפנטזיה. בהמשך דרכי בהיותי סטודנטית לראיית חשבון, באחד הסמסטרים הקשים יותר, הרגשתי עייפות ששום מנוחה לא היתה מספקת. ורק כשישבתי וכתבתי כיד הדמיון הטובה עלי, הרגשתי כמו ציפור הפורשת כנפיים ועפה. אז כתבתי את ספרי הראשון שהפך לסנונית הראשונה ליתר ספרי הפנטזיה שנכתבו בעקבותיו. איני מושפעת בכתיבתי מאיש."
 
4. יש איזה ספר מיוחד מתוך חמשת הספרים שכתבת שאת אוהבת יותר מהאחרים? קשורה אליו יותר? סיגלית מקמטת את מצחה ומעווה את פניה ואומרת:" לשאול סופר איזה ספר מספריו הוא מעדיף זה כמו לשאול אמא איזה מבין ילדיה היא מבכרת. כולם יצאו לאור לאחר "לידה" ארוכה והשקעה מרובה ולפי תגובות שאני מקבלת מקוראיי הצעירים, יש לי נחת מכל חמשת ספריי."
 
5. בספרייך מתאהבים קטנים וגדולים, מה סוד הקסם? סיגלית מחייכת ואומרת אולי ההזדהות עם הדמויות, הנושאים הקרובים ללבם,אני מכירה הרבה מבוגרים שקוראים ספרי ילדים וספרי נוער.הצמאון הזה בא לדעתה מעניין של השלמת פערים בקריאה. ההרפתקאות דמיוניות תמיד לוקחות את הקורא לחיפוש עצמי. רוב התגובות לספריה הם של קוראים צעירים שמתלהבים, ששואלים שאלות בעניין רב.
 
6. איך את מצליחה לבנות מתח סיפורי? האם זו טכניקה?
"קשה לי לומר איך אני בונה את המתח בספריי שכן זה לא דבר מתוכנן. כשאני כותבת, אני רואה סרט מתח מרתק שעובר מול עיניי וכל שנותר לי הוא לתאר אותו בצורה הטובה ביותר על-מנת שהקוראים יהנו ממנו לפחות כמוני." סיגלית דיל משתתפת בהעברת סדנאות כתיבה לתלמידים מטעם משרד החינוך בבתי ספר יסודיים וכן בחטיבות ביניים בפרוייקט "סיפור נולד".מתכתבת עם בני נוער באתרה בנט.
על הספרות העיתונאית השונה מכתיבה ספרותית אני רוצה לדון במאמרי זה: הכתיבה העיתונאית מיועדת לקהל רחב עממי שיכול להתחבר אל לשון הכתיבה של היוצרת. אין מילים מפוצצת ואין משלב לשוני גבוה בכתיבה הזו, זו כתיבה מסחרית המטרה היא לשווק את הספר בכל דרך אפשרית. ומה יותר טוב מזה: היוצרת היא אשת עסקים מוכשרת: עו"ד ורואת חשבון. הרצינות הזו הולידה כתיבה לבני הנוער. אלא שלא מספיק להיות מסחרי, צריך להביא תכנים שונים בספרות פנטסטית.  אני לא רואה מבקר ספרותי חוץ משוהם סמית וממני שלקח את יצירותיה של דיל הפך בהן וניסה למצוא תבניות ספרותיות על זמן ועל מקום. ניסיתי להבין למה אני לא יכולה לעצב את דמויות הגיבורים מתוך עלילות הספרים , אין לי בשר. הדמויות לא חוות קונפליקטים שמעצבים הכנה לחיים.הדמויות לא עוברות מסע של שינוי הן סטטיות. מה שעובר כחוט השני בעלילות הספרים הם: רעיון יפה ,הנעה של אוירת מתח היוצרת פחד וסיום טוב כמו בהגדת סיפור מעשה. הסיום של המעשיה העממית מאוד זהה לסיומי ספריה של דיל.היא מצליחה לספק ריגוש לילדים ולבני הנוער. לנגד עיניי עולה הסופרת דורית רביניאן שגם היא ממוצא פרסי, גם היא יוצרת מוכשרת של "עם עובד", אלא שיש הבדל מהותי בשפה הספרותית בה כותבות השתיים. לד,רביניאן משלב לשוני גבוה המשלב בתוכו הווי תרבותי עשיר, דוחה ואף מגעיל ולמרות הכל הקהל הישראלי ללא חתך גילאי הולך שבי אחריה, מהופנט ומגלה דברים שלא ידע אודותם. שתיהן כותבות בז'אנר הזה של ספרות בדיונית-פנטסטית.
 
כאשת חינוך וכמורה לספרות ספריה של רביניאן הוצעו למשרד החינוך על ידי לאחר שהבאתי שתי תוכניות לימוד על ספריה.לימוד מתוך הנאה ולא מתוך כפיה. כמבקרת ספרותית וכסופרת הכותבת בז'אנר זה למבוגרים בלבד לא נעלמו מעיניי החזרות של מוטיבים החוזרים בחמשת ספריה. הוקסמתי" משעון הקסמים"ותלתליה המכושפים של אורום, ואני שמחה שהספר הזה "תלתלים מכושפים" נמצא במצעד הספרים של משרד החינוך. שני הספרים הראשונים של דיל, הם היסודות לספרות פנטסטית בדיונית והכתיבה שם מעולה. עונג לקריאה. בשעון הקסמים נכלאה דמות של נערה צעירה, בתלתלים מכושפים כוחות הרשע והאופל נלחמים בכוחות האור, באנשי הקירות דמויות חבויות יוצאות מתוך הקיר מוטיב דומה יש בטירת כחולי העין, גם שם נכלאת דמות אהובה בתמונה. קולות פצפצנים בוקעים, דמויות נראות ובלתי נראות פוסעות בסך, מאוד דומה לסדרת הארי פוטר, אני תמהה מאוד, איך הלקטורים בהוצאת "עם עובד" לא נתנו דעתם על מוטיבים חוזרים בכל חמשת הספרים?יש רעיונות יפים הרוקמים עור וגידים ההופכים לעלילה מציאותית מול עיני הקוראים, אך צריך להביא את התמונה במלואה, יש קוראים האוהבים את ספריה של סיגלית דיל מכיתות ב-ו ויש קוראים בכיתות ז-ט שכאשר העברתי להם סקר המלצה על ספר שהרשים אותי, ספריה של דיל לא היו ברשימה.היו טענות שנתינת שמות לגיבורי עלילה סיפורית חייבת להיות ממציאות וסביבה מוכרות ולא ממציאות וסביבה לא מוכרות . השמות ג'ני, לורה,אמיל  ואחרים אינם שמות ישראליים ומה רע בשמותינו שלנו שצריך לייבא שמות מארץ אחרת? כתבה אחת הנערות בסקר.
 
סיגלית נבחרה לאשת השנה 2006 בתחום הספרות על שפרצה דרך בז'אנר הפנטזיה לבני הנוער  בפרסומי הוצאת "עם עובד".בראיונות שונים שנתנה סיגלית, סיפרה כי מקצועותיה כעורכת דין וכרואת חשבוןהינם לצרכי פרנסה בעוד כתיבת ספרים הינה לנפש ולנשמה

לדברי סיגלית, מאז שהיאזוכרת את עצמה, אהבה לספר סיפורים, עוד לפני שידעה לכתוב. היא נהגה לכתוב את הצגותומחזות בית הספר היסודי "ישורון" בו למדה, ולספר סיפורים דמיוניים שהמציאה ממוחההקדחתני לכל מי שחפץ היה לשמוע. במסגרת לימודי התיכון בבית ספר "יבנה" בחולון, זנחהסיגלית את עולם הספרות והתמקדה במקצועות ריאליים במגמהריאלית-כימית-ביולוגית. בהיותה סטודנטית לראיית חשבון בתקופה המתוחה של המבחנים, מצאה סיגלית פורקן בכתיבה ספונטאנית של "שעון הקסמים" שהפך לספרה הראשון, והצלחתוהביאה להוצאת ספרים נוספים, שראו אור בהוצאת "עם עובד". את ספרה השני "תלתלים מכושפים" כתבהבמהלך לימודיה בפקולטה למשפטים. ספרה "הפנימייה שלא היתה" יצא לאור בסמוך לספרה המשפטי שכתבה כעורכת דין בנושא "חופש הביטוי בתקשורת".  לאחרמכן כתבה סיגלית את הספר "אנשי הקירות", ספרההשישי "טירת כחולי העין" יצא בשנת 2007.
קראתי שלושה מתוך ספריה:"שעון הקסמים","תלתלים מכושפים" ואת ספרה האחרון:"טירת כחולי העין"את ספריה הראשונים אהבתי מאוד את ספרה האחרון לא אהבתי. .בספרה האחרון רעיון עיר הנצח והמעבר בנהר הסמבטיון קסם לי מאוד, אך המוטיבים החוזרים כמו כליאת דמות בתמונה והשמעת קול פצפצני העולה מתוכה הרסו לי את ההנאה. .ילדיי קראו את "אנשי הקירות", אם לצטט, אמא, הם אמרו, תביאי לקוראייך קטע מתוך אנשי הקירות זו חוויה שאי-אפשר להפסיק. לא הצלחנו להניח מהיד את הספר, תראי שקוראים מבוגרים יחפשו את ספריה של ס.דיל".




”בום… בום… בום…“ נשמעו דפיקות פטישים מחרישות אוזניים ונבלעו במנגינת ראפ רועשת שבקעה מן הרמקולים של מערכת הסטריאו החדשה.
”אמיל חמודי, תנמיך בבקשה את המוסיקה,“ קראה אמו, ”לדבר אליך זה לפעמים כמו לדבר אל הקיר!“
”אבל אמא, אני לא שומע כלום ברעש הזה של השיפוצים,“ רטן אמיל מתוך חדרו מבלי להבחין במבטם המסתורי של המשפצים סביבו, ”וחוץ מזה, בטי לא מפסיקה לצרוח לי באוזניים כי נפל לה המוצץ.“
”אמיל, הרי כבר דיברנו על זה לא פעם, יעברו עוד כמה חודשים טובים עד שהמשפצים יסיימו… אם אתה רוצה באמת חדר משלך, עליך להתאזר בסבלנות. זה לא פשוט, יקירי, על המשפצים להמשיך לשבור חלק שלם של הקיר כדי להרחיב את החדר, ואחר-כך לחצות אותו לשניים, יש להם עוד המון עבודה… אם אתה מתחרט, תאמר לנו מיד, לי ולאבא, לפני שיהיה מאוחר…“
”לא, מה פתאום, אני לא מתחרט… בגיל שלי זה ממש לא לעניין לחלוק חדר עם תינוקת בת חצי שנה…“ לחש אמיל, ובצעדי ראפ מרשימים על פני השטיח השחור, המוכתם בכתמי סיד לבנים, התקרב אל אמו שכבר נכנסה אל חדרו, נשק ללחיה וקרא, ”או שאת רוצה שנצרף גם את בטי ללהקת הראפ שהקמתי עם עוד שני ילדים מהכיתה.“
האֵם הניעה את ראשה בחיוך, התעטשה ואמרה, ”אוי, אני אלרגית לריח הזה של הסיד…“ ומיהרה ונטלה את בטי ממיטתה, ערסלה אותה בזרועותיה, כיסתה בכפותיה את אוזניה הקטנות מפני רעש הפטישים ההולך וגובר, ויצאה עִמה מן החדר.
מיד סגר אמיל את הדלת, נעל אותה מבפנים ומיהר אף הוא לכסות את אוזניו באוזניות הדיסקמן התלוי על מכנסיו, נזהר שלא לפרוע את בלוריתו השחורה. הוא זמזם לו בהנאה את המנגינה הקצבית והניע את כתפיו מצד לצד.
אחר-כך נשכב על מיטת המתכת שלו, שעל אחת מרגליה חרט את שם הראפר האהוב עליו, בּוֺבּ מֶלֶטְמַן, ועצם את עיניו. הוא הצמיד עוד את האוזניות אל אוזניו בשתי ידיו והגביר את המוסיקה הרועשת ממילא, עד שלא שמע עוד את רעש הפטישים המחריש אוזניים ואת חריקת מיטתו הנגררת.
הוא הניח למחשבותיו לנדוד… ותהה את מי כדאי לו להזמין למסיבת חנוכת החדר החדש שלו. ”את הילדה החדשה מהכיתה אני לא אזמין,“ אמר לעצמו, ואימץ את מוחו למצוא תירוץ מנומק, מפני שעדיין לא ראה אותה אפילו. מחבריו הוא שמע שהיא ילדה משונה שנותנת פקודות שאי-אפשר לסרב להן. ”אוּף, השם שלה פרח לי מהראש… ובעצם אני רוצה להזמין רק את החברֶה. ואולי בכלל לא כדאי להזמין בנות?!“
קטע הראפ הסתיים, ואמיל שאל את עצמו, עדיין בעיניים עצומות, איפה שם את דיסק הראפ החדש שאביו קנה לו. הוא נשם נשימה עמוקה והתרפק על הדממה, ”סוף-סוף שקט…“
”אם תבחרו בי, אני לא אאכזב אתכם, אני מבטיח לכם מצב חברתי-כלכלי-ביטחוני הכי טוב שידע עמנו… ומילה שלי זאת מילה…“
פתאום פקח אמיל בפליאה זוג עיניים גדולות.
”מה הם הקולות המשונים האלה?.. מאין הם בוקעים?..“
הוא מיהר להשמיע שוב את הדיסק, וברקע התנגנו להם צלילי כינור מעומעמים קסומים שבקושי הגיעו לאוזניו ונבלעו בזעקות אימה רחוקות של אמו, ”אמיל יקירי, מדוע אינך עונה?.. לאן נעלמת?..“ אבל אמיל בשלו, ”אני לא מקנא במי שהעז להקליט לי את כל הקולות האלה על הדיסק,“ ומיד גילה כי מכשיר הדיסקמן כבוי.
הוא הסיר את האוזניות מעל אוזניו והניח להן להחליק אל כתפיו והתרומם על מיטתו. ”משונה, איזו דממה… אולי המשפצים בהפסקה?.. אבל מה היו הדיבורים המוזרים ששמעתי?.. הרי לא חלמתי… ולמה לעזאזל בטי שקטה כל-כך פתאום?..“
הוא עמד לקרוא לאמו, ולרגע דימה שהוא שומע את קולה הדואג קורא לו בבהלה. הוא הביט סביב וקפא על מקומו.
”מה זה? איפה אני? איך הגעתי למקום הזה? איזה פחד, זה לא החדר שלי… אמא‘לה… זה בכלל לא הבית שלי!..“
מרוב תדהמה נעתקו המילים מפיו, וכאחוז-תזזית פסע אנה ואנה בין כותלי המבנה הגדול והצבעוני שהתגלה לנגד עיניו. הוא היה מבוהל, אך הוקסם מהטפט המרהיב המכסה את הקירות ומצמץ שוב ושוב בעיניו מפני עוצמת האור המסנוור המכה על פניו החיוורים. ”איזה בית משונה, כל-כך שונה מהבתים שאני מכיר, כל-כך הרבה צבעים שאני לא מכיר, כאילו מתקופה אחרת. אפילו הריח פה שונה, ריח של טיט… זה בטח מהשיפוצים אצלנו בבית, אבל זה לא ייתכן… ואיפה המשפצים?.. איפה הבית שלי? איפה המשפחה שלי? אמא, לאן נעלמת לי פתאום?..“
”אם תבחרו בי, אני מתחייב להפחית את המסים, להפחית את האינפלציה… אני אדאג שלא יהיו עוד קבצנים וחסרי בית ברחובות, שלא יהיו עוד נכים… ואני…“ המשיך אותו קול נוקשה ומונוטוני, ”הנכים הם נטל על החברה שלנו… וזאת הסיבה שאני פורש מפעם לפעם את חסותי על אחד מהם…“
אמיל הלך בעקבות הקול עד שהגיע אל אולם גדול ומפואר שווילונות שצבעם זר ומוזר מכסים את כל חלונותיו. האולם היה מלא באנשים סמוקי לחיים בעלי ארשת פנים רצינית, חנוטים בחליפות מהודרות ומעונבים בעניבות צבעוניות. במרכז עמד שולחן עץ גדול שצבעו חום בהיר.
”אדוני שר המשטרה, עליך להיראות אמין יותר כשאתה מזכיר את הקבצנים ואת חסרי הבית… תשתדל להראות שאכפת לך, שאתה דואג באמת…“ קרא אחד היועצים ושחרר מעט את קשר עניבתו המהודק והביט אל האיש היושב בראש השולחן במלוא כובד משקלו על כורסת מנהלים כחולה יוקרתית.
”אתה יכול אפילו למחות דמעה, זה ייראה טוב על דפי העיתונים ועל האקרנים,“ קרא יועץ אחר מן הקצה הרחוק של האולם, והתג המתנוסס על דש מקטורנו הסגיר את קשרי המשפחה שבין השניים. ”אבא,“ הוסיף, ”אני מבטיח לך שאיש לא יבחין שאין דמעות על לחייך.“ הוא גירד את פדחתו נטולת השיער והוסיף בקריצת עין אפופת מסתורין, ”כדאי שבזמן הנאום לאומה תסיר מעל ידך את שעון הזהב שלך… שמא יגלה מישהו חלילה שהוא נלקח ממוזיאון העתיקות…“ והוא השתתק והניח למשקפיו העגולים להחליק על חוטמו.
באחת מפינות האולם ישבו טלפניות בשמלות ססגוניות והתקשרו לבתי-חולים בסביבה כדי להסדיר ביקור לשר המשטרה במחלקות הילדים לקראת יום הבחירות הקרב ובא. ”כבוד השר מאוד עסוק, רק בשעות הלילה המאוחרות הוא יתפנה לבוא ולהצטלם עם הילדים המאושפזים,“ אמרה אחת הטלפניות והמתינה לתשובה מעבר לקו, ואחר-כך הרעימה בקולה, ”שום דבר לא יקרה לילדים החולים אם תעירו אותם באמצע הלילה לכבוד ראש הממשלה הבא שלנו!!!“
לשמע הדברים הקשים הזרים כל-כך לאוזניו, ולמראה מכשירי טלפון-החוגה המיושנים, קימט אמיל הקטן את מצחו החיוור, ופתאום קפץ ממקומו בבהלה. ברנש מעונב, שבדל סיגר תקוע בזווית שפתיו האדומות, נפנה אליו בכעס וקרא בגסות-רוח, ”הֵיי, ילד, מה אתה עושה פה? איך הגעת לכאן בכלל?“
ואמיל, ששאל את עצמו את אותה שאלה, קפא שוב על מקומו ותהה אם אכן אליו הופנו הדברים האלה. וכאשר הסבו שאר הנוכחים את ראשם כאיש אחד והביטו אליו במבט צונן תוהה, מיהר לברוח כל עוד נפשו בו. הוא פתח את דלת הכניסה הגדולה וירד בריצה במדרגות. שלט צהוב מבריק התנוסס על הדלת שמאחוריו:
מעון שר המשטרה



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia