מן הנפש אל המילים

מאת: יהודית
עדכון אחרון: 03/04/2007, 01:55
פורסם בתאריך: 01/04/2007, 15:09 





לפני חודשיים ראיינתי את פרופ' הלל ברזל, משורר הכותב שנים רבות אל תוך המגירה, מסאי, חוקר ומבקר ספרותי, איש מיוחד מאוד המחזר שנים רבות אחר המילה הכתובה בשירת יוצרים אחרים. אהבתו למילה הכתובה הפגישה אותו עם נופים, צלילים, מחוזות ותקופות מאז העליות הבלתי ליגליות ועד ימינו אלה. באמתחתו כשלושים ושלושה ספרים שערך, כתב והוציא לאור. תרומתו לשפה העברית היא נכס חשוב ביותר.

על חלק ממפעל חייו :תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו, כרך א':שירת חיבת ציון, כרךב' שירת התחיה- חיים נחמן ביאליק. כרך ג' שירת התחיה-שאול טשרנחובסקי. כרך ד' שירת התחיה אמני הז'אנר. כרך ה' שירת א"י אקספריוניזם נבואי (אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ומתתיהו שוהם), כרך ו' שירת א"י(אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג) כרך ז' שירת א"י רומנטיקה , אידאולוגיה ומיתולוגיה (רחל, אלכסנדר פן). זכה בפרס חבר אמריטוס של אוניברסיטת בר אילן.

עשרים וחמישה ספרים אחרים עוסקים בתשתיות מקראיות וספרותיות וזיקתם לספר הספרים.על חזון וחזיון, על מפגש עם משוררים הכותבים בדואליות גם סיפורת. על סיפורי האהבה של עגנון, מבחר סיפורים משל חתני ישראל. אמיר גלבוע -מונוגרפיה. בין עגנון לקפקא מחקר משווה. חיים הזז מחקר משווה על יצירתו ועוד כהנה וכהנה רשימות ביקורת על משוררים וסופרים שדורות שלמים לא הכירו את כתיבתם.

פגישתי הראשונה עם פרופ' הלל ברזל התקיימה לפני עשרים שנה במפגש משולש: עורך ספרי הראשון "צחוק מידרדר בשכונה", הוא ידידו הקרוב ביותר המשורר איתמר יעוז-קסט. המשוררת שטפחה את כתיבתי ולקחה אותי תחת חסותה, היתה המשוררת בת-שבע שריף-סגל, משוררת  ייחודית מאוד שפרופ' ברזל מכיר ומעריך. נפגשנו שוב כאשר "שידך" לי את חתנו לפרוייקט של המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש אמי שבהנהלתי. והפגישה השלישית היום מתקיימת  לנוכח המעטת שיעורי- הספרות בבתי-הספר התיכון, העדרם של ספרי- השירה מחנויות הספרים, לנוכח התעצמותו של משבר רוחני בתרבות הישראלית.

ש. פרופ' הלל ברזל, אתה משורר ,מסאי ,חוקר ומבקר ספרותי. מרצה במכללות ובאוניברסיטאות. מה מכל תפקידיך הרבים אתה באמת הכי אוהב?

ת. אני רואה את עצמי מורה. בהשכלתי סיימתי סמינר למורים "מזרחי" בירושלים. התחלתי דרכי כמורה לבית-ספר יסודי. אך עזבתי לחנוך המשלים. אהבתי הוראה מתוך חירות ולא מתוך הוראה פרונטלית. ואז תוך כדי התעסקויות שונות בקייטנות קיץ לבני-נוער הוצעה לי משרה בניהול לשכת הנוער של עיריית תל-אביב. משרד החינוך והתרבות בזמנו זה היה משרד אחד, יחד עם עיריית תל-אביב, יזמו והקימו מכון ללימודי נוער שנפלט מבתי-הספר מכל מיני סיבות. ניהלתי את המכון הזה לקידום בני -הנוער וגם לימדתי שם קורסים בספרות ובפסיכולוגיה. הרגשתי שאני מאוד אוהב את זה. רציתי ללמד גם הוראה אקדמאית. כאשר הגעתי לאונברסיטאות השונות הרגשתי שאני סוגר מעגל. ההוראה בבית-ספר יסודי, בחינוך המשלים עם בני-נוער הכשירו אותי ללמד מתוך הנאה גדולה סטודנטים.

בכל עבודתי אני רואה את עצמי כמורה. גם בחקירת יצירה כלשהי. אני מורה. אני רואה בעבודתי שליחות ציונית. אני חוקר את הנפש של היצירה, נוגע במילותיה ,מתאהב בנושאים העולים ממנה ומגלה את התלבטויותיו והתחבטויותיו של המשורר שכתב אותה. אחד ממוריי הדגולים היה ברוך קורצוויל. שאלו אותו למי אתה עמל כל -כך? והוא אמר: זה ברור מאליו. אני עמל למשרד החינוך והתרבות. חשוב לי להשאיר צוואה רוחנית כזו. תרבותנו בת חמשת אלפים שנה.  הוא אמר את זה באירוניה. כי לא אהב ממסדים. אבל אני לא רואה לפני את הממסד. אני רואה לפני את התלמידים בבית-הספר התיכון ובאוניברסיטה. צריך לקרב אותם אל יצירות של משוררי וסופרי האומה היהודית-הישראלית. הממסד שלי משרת את הסטודנטים, ואני מביא תועלת כחוקר וכמסאי ובמיוחד כמורה.

ש. יש באמת אנשים הטוענים שאתה ממשיך מפעלו של ברוך קורצוויל, האמנם?

ת. במובן מסויים כן. במובן מסויים כל אדם צריך שיהיה לו מודל לחיקוי. קודם כל היו לי הרבה מורים בעלי שיעור-קומה שהשאירו חותמם עלי. אני יכול למנות את בנימין קלרק מסמינר למורים "מזרחי". את יצחק אביגור שהיה סופר בראשית דרכו וחוקר נלהב בחקר הספרות. באוניברסיטה העברית פגשתי מרצים משכמם ומעלה כמו חיים שירמן, יוסף קלאוזנר. שמחה אסף למדתי אצלם. אחר כך למדתי אצל הלקין. כל עבודותיי היו במסגרת החוגים ספרות ותנ"ך.

ש. אצל כל הגדולים?

ת. אכן כך. ענקי -הרוח. אני קורא להם. למדתי אצלם במסגרת הלימודים לתואר שני. באוניברסיטה למדתי תנ"ך,פילוסופיה ופסיכולוגיה. חקרתי כבר אז את התשתית של כל הטקסטים המופיעים בתנ"ך, ואז גיליתי שספר הספרים הוא אוצר ויש בו מכל וכל: מהספרות החוץ מקראית, השפעות מיתולוגיות, השפעות תרבותיות של עמים קדומים, ספרות חכמה, שירה מקראית עתיקה,שירת נבואה וספרות נבואה.  משלים ונמשלים ותימות שעולות מכל הכתיבה האדירה שיש בספר התנ"ך. עם ברוך קורצוויל  למדתי  להסתכל בעיניים בוחנות של חוקר ספרותי על טקסטים של שירה וסיפורת. לכל יצירה יש נפש יצירתית משלה. המילים והניקוד משרתים את היצירה. המפגש שלי עם שירת אמיר גלבוע היה מפגש מרתק הייתי אומר. אמיר גלבוע מושפע מאוד מסיפורי התנ"ך, האלוהים שמופיע אצלו בשירים הוא אלוהים נהנתן, הלוקח  את בניו אליו באיבם, כשעוד לא הספיקו למצות את חייהם. אלוהים מופיע בשירת ביאליק, טשרנחובסקי כאל המכיל, המתווך, האוסף בניו ובנותיו על"כנפי נשרים". קורצוויל הראה לי, את היסודות הקמאיים השולטים ביצירה הספרותית המופיעה בספר התנ"ך ואת השפעותיהם על משוררי המדינה .גם באידליות של טשרנחובסקי יש יסודות קמאיים. , "לביבות" ו"אומרים ישנה ארץ", שם יש את שורשי הנשמה. קורצוויל איפשר לי מרחב מחיה לבדוק, לחקור את ההשפעות הדו-ממדיות של היסודות הקמאיים בשירת גתה ובשירה החדשה הנכתבת לאחר קום המדינה. המשכתי את קורצוויל בשני תחומים: האחד. החשיבות החוקית הפנימית של היצירה.השני. היה חסיד גדול של גתה בספרות עולם. קלאוזנר התנגד לנושא אמר שזו ספרות בלשונה ועל הלשון צריך להתמקד. ואני בחרתי דווקא בספרות משווה. אם לוקחים שני סופרים שונים, האחד כותב בעברית והשני כותב בשפה אחרת, מטבע הדברים נבדקים אספקטים של היצירה והתימות העולות ממנה. וכך אני חושב שחקר הספרות המשווה נוצר בעבודת המחקר המשווה שלי  "בין עגנון לקפקא". בספר אחר שלי "דרכים בפרשנות החדשה", אני מסביר שם בפרק מיוחד מהי ספרות משווה עם דוגמאות ומתודות.  מבחינה מתודית אני  גם מסתכל על הספרות הכללית ולומד ממנה מתודות על החיים.המגמה בחקר הספרות כיום היא, אחד החוקרים הגדיר זאת:"הסופר היהודי מטייל במוזאונים של העולם".

יהודית: "זה משפט יפה."

פרופ' ברזל: משפט יפה. אך אני חושב שהמשורר העברי מטייל קודם כל בשיר השירים.

ש. לא רק שם. המשורר העברי מסתובב חופשי בכל שבילי הספרות המקראית, שואב לתוכו אמירות חכמה תבונתיות, הוא לא יכול להיות רק בשיר- השירים?

ת. נכון, הוא לא יכול להיות רק שם. פניני -השירה המקראית פזורות בכל הספרים. ובכל מקום יש הזדמנות להכיר  לשון עתיקת יומין ייחודית מאוד. שפת קודש המשולבת בהשפעות זרות. וספר התנ"ך מפגיש אותנו הקוראים עם בעיות ודילמות מוסריות שאינן מגיעות לידי פתרון פיזי, אלא רק לידי פתרון רוחני. אמונה באל יכולה להביא תקוה ואהבה.  מזה הלשון הדימויית המייחדת שפה.

ש. תקן אותי אם אני טועה, עד עכשיו כתבת עשרים ותשעה ספרים?

ת. כתבתי שלושים ושלושה ספרים בתחומי המחקר הספרותי ועוד כמה ספרונים העוסקים בחינוך.

ש. רוב הספרים שכתבת הם מונוגרפיות על משוררים ייחודיים כמו אמיר גלבוע. גם במפעל החשוב הזה:"תחיית הלשון העברית אתה מייחס לביאליק ולטשרנחובסקי כרך עב כרס על הכתיבה שלהם. כל אחד מהם נחשב למשורר לאומי המחיה את השפה העברית. לא כך ההתייחסות למשוררים אחרים החולקים עם אחרים תקופה או נושאים משותפים?

ת. המונוגרפיה של אמיר גלבוע לא שייכת לתולדות השירה העברית. בעיניי ביאליק וטשרנחובסקי הם ענקי-השירה העברית. לכן הקדשתי לכל אחד מהמשוררים האלה כרך נפרד. מי שיעסוק בחקר הספרות העברית, אני סבור שיצטרך להקדיש כרך נפרד לעגנון. הכתיבה שלו מעוגנת בשפת הקודש, משולבת בשפת המדרש והאגדה ויש בה יופי מיוחד. לכן זו מונוגרפיה בתוך תחיית השירה העברית.

יהודית: כתיבה כזו דורשת המון שנים של מחקר, זה מפעל חיים.

פרופ' ברזל: חיי אפשר לומר הם קודש לשירה הזאת.  הקדשתי שנים רבות לחקר הספרות והפרוזה העברית. אני אוהב את השילוב בין השניים.  התמקדתי גם בסיפוריו של חיים הזז. מכל סופר ומשורר לקחתי משהו. התאהבתי בשפה, בתשתיות שלה. ברבדים העמוקים הפנימיים שלה שנפתחו בפני כמו מניפה של מחשבות. זה לא רק שאני חוקר ספרות אני גם היסטוריוגרף. בד בבד חוקר את השפה, יסודותיה, בודק את נושאי הכתיבה וזיקתם לתקופה בה נכתבו השירים. כהיסטוריוגרף אני יכול לציין שנהנתי לאסוף את החומרים, לגעת מעבר למילים בנפש היצירה, ובאורח חייו של היוצר. ויש זיקה הקושרת את היוצר אל יצירתו. דווקא הפרטים אודות חייו של היוצר יכולים לקרב את הקוראים אליו.

יהודית:  לא למדתי אצלך, והרבה פעמים אני משתמשת במשפט שלך ששבה את עיניי ואני מכניסה אותו לרצנזיות שאני כותבת על ספרים. ועם זאת , אני מרשה לעצמי לצטט אותך. מה שמעניין אותי כאן, שאני מגלה איזו שהיא חידה הקשורה לאהבתך. עוד טרם כתיבת המפעל הספרותי החשוב הזה, כתבת המוןו מונוגרפיות על סופרים ומשוררים כמו ביאליק, טשרנחובסקי ונראה לי שאתה תמיד חוזר אל המשוררים האלה. מה מושך אותך לחזור אליהם ולגעת שוב ושוב בשירתם?

ת. אני אוהב את הכתיבה של ביאליק וטשרניחובסקי. עוד קודם לפני שנגעתי בתולדות השירה העברית, התאהבתי בשפה השירית. במילים שמקורן משפת הקודש הפושטות ולובשות הידור מיוחד. מה גם שכל אחד מהמשוררים חי בתקופה מסויימת והביא עמו את יהדותו, שמירת השפה העברית, יחסים בין היהדות לנצרות. השירה של שני המשוררים הענקים האלה, היא שירה מתעדת. דרכה למדנו להכיר אורחות חיים יהודיים בגולה. יחסם של הנוצרים ליהודים עולה מ"על השחיטה", או "בעיר ההריגה", הבדידות הגדולה וההתלבטות לאן לפנות כאשר נפתחו שערי האונירסיטאות והוצעו לימודים גבוהים חינם גם ליהודים. האם להשאר בישיבה או לעזוב הכל? "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", (לבדי, ח.נ.ביאליק). בשיר "ראי אדמה" פונה טשניחובסקי בהאשמה חמורה אל האדמה, אך לא רק היא אשמה"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד". לא האדמה היא האשמה תמיד במחדליהם של בני האדם, באירוניה הטבעית שלו מציג טשרניחובסקי את מעשיהם הרעים של בני האדם, אם האדמה הפכה לקבר אחים גדול, זה לא בגלל שהיא מחבקת חיבוק של דב את מיטב בנינו. זה כי בני האדם יוצרים מלחמות, את מכונות ההשמדה הנוראיות ביותר בעולם והאדמה משלמת מחיר כבד נורא. כאשר כתבתי את תחיית השירה העברית, נעזרתי מאוד בספרים שכתבתי עוד קודם על כתיבתם האדירה של המשוררים הלאומיים שלנו.

ש. אתה מסאי וחוקר ספרות, נובר במילים מחפש להן משמעויות שונות והנה בסדרת הספרים האחרונה שלך, אני מגלה את הצד שאיש לא הכיר קודם- אתה היסטוריוגרף? זו עבודה מתעדת מאוד קשה לעסוק ברבדי השפה השירית, באורח חייה של השירה העברית מול אורח חייו של המשורר הכותב אותה. איך אתה משלב את עבותך כחוקר ספרות, כמבקר, כהיסטוריוגרף? זו עבודה מאוד מורכבת.

ת. הכשרתי את עצמי הרבה שנים, הייתי אומר, כי היסטוריוגרפיה היא הר תובעני ביותר מכל הר אחר. נערמים בו מסמכים שונים, תמונות חיים, מילות שירים המתעדות תקופות חיים ואי אפשר להתנתק מהם. דווקא אני חושב שהחומר המתועד זורה אור על היצירה, על היוצר ועל מה שמתחולל ביניהם. מפני שצריך להכיר את היצירה, את תהליך ההתקבלות, צריך להכיר את ההקשר של התקופה, צריך להכיר ריתמוס מסויים. צריך להכיר גם ספרות עולם. את החומרים העושים הסטוריה ליצירה היהודית. לא הייתי אומר שאני חוזר אל הספרים שקדמו לתולדות השירה העברית, נעזרתי בהם קצת אך פיתחתי לי נושאים חדשים שאיש לא עסק בהם מלבדי. חידשתי את התימות שאף לא הופיעו בספריי הקודמים. אני לא כותב על משורר שלחובר היה מגדיר אותו כחרזן.אם הוא חרזן למה לי לכתוב עליו. חרזן הוא חרזן. אמנם, גם אצל חרזן אפשר למצוא חרוזים יפים, אך אני מעדיף את העומק השירי. את הריגוש של הדימוי המטאפורי הגורם לי להתרגש מעוצמת המחשבה ועם קטע היסטוריוגרפי נוגע בסיפור הולדתו של השיר, הרי שאני מרוגש לגמרי. אין אחד מהמשוררים שכתבתי עליהם ולא היה גיבור תרבות.

ש.בעניין הזה, אני רוצה להתמקד בשירת אורי צבי גרינברג. אחת מהתרומות לשירה העברית זו הפגישה עם המשורר הזה. רק לאחרונה במבחני הבגרות תלמידי תיכון התוודעו יותר ליצירות שלו.מפגשים קודמים היו עם לאה גולדברג, נתן אלתרמן, טשרניחובסקי והנה בשנים האחרונות, מאז שיצא לאור ספרך העוסק בתחיית הלשון העברית, ניכרת התרומה החדשנית להכיר שירה שלא ידענו על קיומה. ידעתי על כתיבתו באידיש, אך על כתיבתו הענפה בעברית איש לא הכיר. איך אתה מרגיש עם זה?

ת. כאשר כתבתי על אורי צבי גרינברג, היה חשוב לי לעשות צדק. זה משורר אדיר שנשכח. אחד הדברים החשובים של מי שכותב את תולדות הספרות או תולדות האמנות, הוא הגילוי הזה של משורר הכותב על בעיות השעה. נכון חלק גדול משירתו כתוב באידיש, אפשר לתרגם את השפה ואין התרגום פוגע בלשון השיר. אך עוד קודם חיפשתי את השירים שהותיר ומצאתי שם שירה עברית במיטבה. לכן אני רואה בתפקידי כחוקר השירה, מקום להביא את הגילוי השירי הזה, להראות לאוהבי השירה, למורי הספרות ןלתלמידים שלנו שיש משורר חשוב כמו אורי צבי גרינברג שידע באמצעות קולמוסו להביע שירה אמיתית ונוגעת בתולדות עם ישראל. להשתחרר  ממניעים פוליטיים, מסטיגמזציה קיימת. ולכן יונתן רטוש, למשל, השקפת עולמו התרבותית, אני רחוק ממנה. דווקא הגישה שלי למורשה מראה שלא תיתכן שירה ללא מורשת ישראל. אבל כמשורר הוא משורר גדול מאוד. גם אורי צבי גרינברג ושפתו השירית הנלחמת על קיום משלה, בעיניי הוא משורר גדול מאוד. ואם לעשות צדק, הרי שנתתי לו את מקומו  הראוי ביותר.

ש.אז איך, עד לפני שאתה כתבת למעשה והגדרת אותו והתייחסת כל כך עמוק ליצירתו , איך זה היה לפני כן?

ת.אני חושב שזו תוצאה, כמו שאמרתי לך קודם בניתי מכלול, הגישה שלי היא איסוף חומרים שהם אלמנטים חשובים ביצירתו של משורר נשכח. מאחר ואני עוסק במונומנטים אני צריך להראות איסוף יסודי, מעמיק מן הקדקוד, מן הטפחות ועד המסד. ואני רוצה להראות ולהפגיש את עיני הקורא עם שירת אורי צבי גרינברג. רחקו ממנו ולא ידעו מה הם מפסידים.

ש. אולי פחדו מהשפה? הרי הוא כתב בשתי שפות אידיש ועברית. בשתיהן החריזה מאוד מוקפדת והשפה מליצית וגבוהה.

ת.בשירה אין סגנון הזוי. אורי צבי גרינברג מתאר דימוי במילה אחת שהיא מבטאת עולם ומלואו.  וכאשר רואים את הלשון הייחודית של שפת השיר פוחדים להתקרב אליה. אני העזתי והתאהבתי. גם במלחמה שלו בנצרות ובאיסלם, גם במילים העוסקות בנימולים ערלים. זו השפה שכתבו בה כך לפני קום המדינה. כל אחד מביא עמו את שפת התרבות עליה גדל. וזו השפה המופיעה בשירתו. מי שלא יודע גמרא, מיסטיקה, חינוך תורני, לא יכול  להתחבר לשפת השירה של גרינברג.

ש. על אורי צבי גרינברג דיברנו, על יצחק למדן מעט מאוד יודעים על קיומו- מי האיש?

ת. זה עוול גדול מאוד. כי יש לו יצירה מונומנטלית זו "מסדה" שהיא כותל המזרח של השירה העברית. לימדו אותו וחדלו פתאום ללמד אותו והוא צלל תהומה. יצירתו נשכחה מלב. לא ראו שזו לא רק היצירה "מסדה"  שהיא יצירה שירית אקספריוניסטית-נבואית. יש לו עוד יצירות מרשימות שנשכחו מלב התודעה התרבותית לכן החזרתי עטרה ליושנה.

יהודית:. תראה , אני חושבת שזה פספוס שלנו כמורים, כמשוררים לא להכיר את האיש ואת יצירתו.

ת. מה לעשות כשיש תופעה של שכחה.

יהודית: אני לקחתי את הספר הזה שלך והלכתי למכון גנזים, להכיר את המשורר הזה יצחק למדן. מעט מאוד דברים מצאתי על המשורר הזה ועל כתיבתו. אין התייחסות של ממש במכון גנזים, פשוט לא האמנתי, שאין שם חומר עליו ועל פועלו הספרותי.

פרופ' ברזל: הוא הרבה לערוך גליונות דפוס לאחרים והם לא שלמו לו כגמולו, שאחרת איך אפשר להבין שהוא נשכח מלב הציבור. אותו דבר לגבי מתתיהו שוהם.

יהודית: מתתיהו שוהם הוא מחזאי ואני מכירה חלק מהמחזות שלו. אך המחזות לא נלמדים בבית-הספר גם לא מוצגים על במות התיאטרון בארץ. ולמה?

ת. אני אגיד לך צריך להכשיר את המורים לספרות לקרוא ספרות מליצית גבוהה. צריכה להיות גם הכנת שכתוב של המחזה לעברית מדוברת. גם שייקספיר קשה לנו ובכל זאת קמו לנו מתרגמים שעשו עבודה נהדרת ובאמצעותם זכינו לגעת בספרות העולם. גם מתתיהו שוהם יכול לקבל עדנה כזאת, אם  ישקיעו במחזותין עניין וכסף יגלו אוצר אדיר על השפה, על התקופה ועל המציאות שמעולם לא משתנה.

יש בדיחה על המורה לספרות שמדלג על השפה הקשה והלא מוכרת, שאינו טורח לקרוא ספר חדש או אפילו ספר מחזות של מחזאי עברי. שכותב על הלוח עם שגיאות וכששואלים אותו הוא אומר שזו שפה לועזית ושהוא כותב בה בכתיב מלא. ואפשר לכתוב בה עם שגיאות. ולא רק המורה לספרות אינו מוכשר כל כך, יש מורים שלא טורחים להתאמץ בכלל. מחפשים תשובות מן המוכן באינטרנט.

ש. אתה יודע כשאני למדתי ספרות בבית הספר, שעות הספרות שלי היו מועשרות מאוד כנערה בין ארבע לחמש שעות שבועיות התחילו בכיתה ט' והסתיימו בכיתה יב'. כמורה המתכונת הזו עוד נשמרה ואולם עכשיו בעשר השנים האחרונות מלמדים שני שעורים בני שלושים וחמש דקות במשך שבוע ימים. מתחילים בכיתה י' חומר לבגרות בספרות ובכיתה יא' מגישים את התלמידים על חומר מצומצם ביותר. אני יודעת שאותו דבר היה במקצוע התנ"ך. מי לדעתך נותן את הגושפנקא לצמצם שעות לימוד? מלשון הקודש? משיעורי הספרות? איך אפשר לקרב את היצירה אל התלמיד עם מקצצים את השעות?

ת. אני חושב שזה משגה כבד מאוד. עכשיו משלמים בבדידות, בחוסר מרחב אסוציאטיבי, בהעדר שיתוף, יש הסתערות של מקצועות מדעיים כמו פיזיקה וכימיה, מתמטיקה. אסור שזה יבוא על חשבון הכנת הכלים הרוחניים.

יהודית: אנחנו לא מלמדים את הילדים להיות רובוטים. אנחנו מנחילים להם את הלשון העברית, את השפה, הבנת הנקרא היא א' ב' בראשית הקריאה. היום אני רואה ילדים ובני נוער שלא פותחים ספר. לא קוראים אפילו עיתון. השפה דלה מאוד.

פרופ' ברזל: השפה עילגת היא עדות  לדלות השפה.

ש. זה לא יאומן! מה לאף אחד זה לא מפריע שם למעלה במשרד החינוך?

ת. המאבק  הוא אכזרי מאוד. תוכניות הלימודים נודדות קדימה. אבל אסור שההווה יבוא על חשבון העבר. למורים קשה להתמודד עם השפה השייקספירית.

ש. למה אני צריכה לשלם מחיר? לוותר על התרבות שלי, על התנ"ך שלי? למה אני צריכה לשלם מחיר כזה?

ת.אני חושב שאת צודקת, שזה משגה כבד מאוד. אחת הבעיות הגדולות היא שגדל כאן דור ללא שורשים, בלי מרחב אסוציאטיבי לתנ"ך, אפילו אם הוא שגור בפיהם כרחוב שלמה המלך בתל אביב .  הדור שגדל היום לא יודע לעשות את ההקשר לרחוב שניתן על שם מלך בישראל. דור שגדל בלי ידיעת הלשון.  עבירה גוררת עבירה. ברגע שאין מרחב אסוציטיבי הולכים לשחק במסך הטלוויזיה, במחשב.

ש.בעידן הזה של משחקי מחשב, התכתבות עילגת ומקוצרת של השפה העברית במסנג'ר, אני לא רואה היום תלמידים בספריות הציבוריות. הספריות פשוט ריקות.

ת. התפקיד הוא של בית -הספר. בית הספר הוא מוסד של חובה. פעם בשבוע המורה היה בודק חיבור כיתתי. השפה היתה נבדקת. היתה שליטה על סגנון כתיבה, אוצר מילים. היום זה לא כך . יש רפיון במערכת. אני סבור שצריך לטלטל את המסגרות הבית-ספריות של תוכניות הלימודים.

ש. אני דווקא חשבתי ש"הכצעקתה" תגיע מהמרצים שמלמדים באוניברסיטאות ובמכללות?

ת.יש מאבק כל הזמן עם החומר האנושי שמגיע ללמוד ספרות באוניברסיטאות. היום מורים שלא מתקבלים לחוגים מסויימים באים לספרות לא מתוך אהבת המקצוע. אלא כי אין להם ברירה. בזמנו נפגשתי עם אמנון רובינשטיין, הרי רצו בתקופתו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. כל פעם זה חוזר על עצמו. ויש עוד דבר לא פחות חשוב מהעניין הזה. הסופרים שמוכרים רבי-מכר ממש לא איכפת להם משיעורי הספרות. אנחנו חיים היום בתקופה מרכנטילית (מסחרית).

ש. ועוד אני אגיד לך, כשאני רואה את היופי האדיר הזה במפעל חייך 'תולדות השירה העברית' ולא מוצאת אף ספר שירה בחנויות, הלב שלי ממש נופל. איך זה עולה בקנה אחד עם הקטע הזה שאין מעמד לשירה העברית בחנויות סטמצקי וצומת ספרים? הסתובבתי עם תלמידיי בספריה המרכזית שלנו בחולון, המדיטק, ולא מצאנו ספרי שירה במדפים רק חומר שמור ומרוכז לבגרות בספרות. איך אפשר להבין את המגמה הזאת של העדרות הספרים? הוצאות הספרים מוציאות לאור ספרי שירה והם לא בספריות ולא בחנויות אז איפה הם?

ת. לא מצאת כי זה גם תועלתי. צריך ללמוד רק לבגרות. זו בעיה כי צריך לקרב ספרות  למודעות הציבורית. ספרות היא חלק מתרבות. צריך לעשות משהו כדי להחזיר עטרה ליושנה. השירה העברית  היא פאר היצירה שלנו. רק אניני שפה מבינים את אובדנה. צריך להחזיר אותה אל המדפים, אל קפה התרבות, אל מפגשי- המשוררים. צריך לחזר אחר המשוררים היוצרים שירה יש מאין. השירה העברית כיום נאחזת בעמוד התיכון. היו משוררים שראו בהם מגדלור. בתקופת התנ"ך היו הנביאים, בשירת ספרד היו הפייטנים. השירה נחשבה לנכס שהחייה את לשון הקודש. בעידן של היום משוררים לא עברו את 'מקפצת השפה הזרה'. רק יהודה עמיחי תורגם לשפות שונות. בסיפורת אין זה כך, עמוס עוז, יורם קניוק, א.ב.יהושע תורגמו לשפות רבות. רק בשירה יש פער גדול. אפשר להתגבר על הפער אם הפצת הספרים תחזור לחנויות ושם נוכל לראות את אוהבי השירה יושבים על הרצפה ובולעים בעיניהם פניני-שירה.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia