חיים על ענן
מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 04.12.11 21:54


חיים על ענן
אם נדע לזהות ולפרש את שפת הגוף של החבר'ה הצעירים המשתובבים סביב העלמות הצעירות שמולם, העולים יחדיו במדרגות עד לקומה השלישית בבית הספר, נוכל להבין את התקשורת הבין אישית וללמוד לגבי רגשותיהם ונטיות לבם יותר מעשרות משפטים שנאמרים או נכתבים בהיחבא באייפון במהלך שיעור ספרות, היסטוריה ותנ"ך..  אבל, איך נדע כשאנחנו כלואים בתוך תיק גב עשרים דקות ומרגישים את העלייה והירידה במדרגות...ולא רק את זה, הנשיפות המאומצות ,הפטפטת את הד צחוקם המתגלגל,אנחנו מאוד אוהבים.

זה גיל נהדר, ההורמונים יוצאים לטייל דווקא בשיעורים האלה. זה ריטואל קבוע, מגיעים לכיתה מברכים את המורה ומוציאים מחברת, ספר ואותנו. לפעמים בסדר הפוך. אנחנו ראשונים "הקלמרים" הצבעוניים התפוחים כמו לחיים של סופגנייה. מהרגע שהונחנו על השולחן והבנות מתיישבות על כיסאן, מתחיל טקס החיזור. הקלמר של ש. שהגיע אחרון בשיעור היסטוריה לסבב שובבי על החלונות ומתחת לכיסאות, יצא ראשון למסע, לאחריו יצא הקלמר של י' ולאחריהם הקלמר של ד' והקלמר של ח'. ארבעה יצאו למסע חיפוש קרובים.
ככה כל השיעורים. זו נוגעת בשערותיה מניחה אותן לגלוש על גבה. תנועת היד הזאת הלא מודעת, היא הסימן של רון, הוא מיד נכנס לפעולה, מתמתח ,מזיז את כסאו,פוסע צעד קדימה, מבקש מהבנות להזיז את שולחנן, הן מדברות איתו ויד שמאל שלו מעלימה בחינניות את הקלמר של ד'.
"מזל שהספקתי להוציא את העט ואת המרקר,אומרת ד' לחברתה ק' היושבת לידה. זו מניחה את הקלמר הפרוותי המיוחד שלה שהגיע מרוסיה במרכז השולחן ואומרת לד' "מה שתרצי את יכולה לקחת". ד' מהנהנת לאות תודה. עיני הבנים מהופנטות אל הקלמר המלכותי הזה. הוא נראה כמו כפפה עתירת פרווה ומגע האצבעות בה רך ומלטף.

בשני הטורים הראשונים, הבנות יושבות קדימה והבנים מאחור. תמיד הם עסוקים, או נראים עסוקים. הקלמרים של ש' וח' יושבים במדור לחיפוש קרובים למעלה מחצי שעה. הבנות קמות ומחפשות והן לא מוצאות. פני הבנים חתומים. רון משתתף בשיעור תנ"ך והמורה מחייכת. לידו אלון שולח פתק לק' ,היא מראה לד' והן צוחקות. דין מתרומם מכיסאו ניגש אל השתיים ומבקש דבר מה. שתיהן מתבוננות בו ואלון השובב עובר ליד שולחנן ומאמץ את היבוא הרוסי. כהרף עין יוצא הקלמר הרוסי לשיטוט כיתתי. הבנים מתחככים בו. פניהם הסמוקים לא מסגירות דבר. הם מסודרים. מעתיקים מהלוח כל מה שהמורה העלתה בדיון. הנאום של רבשקה האשורי מקבל תשומת לב מרבית. רון אומר "היה תחמן האיש הזה" ואור מוסיף" מדבר אליהם יהודית, מדבר בלשונם,כאילו סחבק שלהם", אחריו אומר קיריל:"קוראים לזה דמגוגיה !  הוא יודע לדבר בשפתם,מפתה אותם וגורם להם לפנטז על אוכל כשהם מצויים ברעב ובחולשה. אמרת שקוראים לזה "רפיון ידיים". אני מסתכלת על הבנים שפתאום משתתפים לי בשיעור, הבנות מתלחשות ביניהן, הם זוממים משהו.. וגנטו עוד מוסיף,למדנו בספרות על "הבז" של דקמרון, את יודעת המורה,בטח את יודעת,את הרי גם מורה לספרות.  כל הסיפורים שם נכתבו באירוניה כמו הסיפור עם הרבשקה הזה, שדרך  הפיתוי שלו היא מאוד מלגלגת ואירונית". הבנות לא שקטות,הן תרות בעיניהן אחר הקלמרים..קשה להן להעתיק מהלוח,גופן מתוח ודרוך והבנים קולטים הכל. דין אומר,"השתפרתי המורה, נכון?!" הצלצול הגואל מקפיץ את הבנים החוצה. הבנות מחפשות אותנו בדממה. פותחות ארונות, מחפשות בילקוטים של החברות ואין.

רון מחכה לד' ליד הכיתה, הם עוד לא חברים, הוא רוצה זה בטוח. הוא עוקב אחרי החיפושים. מיתר לא זז בפניו. הוא רואה אותן מביטות על אדן החלון הראשון והשני ולא מוצאות דבר. בייאושן ח' וש' יוצאות מהכיתה עד שד' אומרת: "את כל ההפסקה אנחנו נפסיד ומי יאמין לנו שלא נחנו ולא אכלנו ורק חיפשנו את הקלמרים שלנו".
 
ורון הוא ממש אביר, גם בשיעור היסטוריה הוא חיכה לד' אפילו הציע לעזור לה לחפש אותנו. גם עכשיו הוא מציע את עזרתו. הוא הולך לחלון הרביעי על אדן החלון יש פיגום מעץ כמו מדף רחב ידיים. כל ארבעת הקלמרים נושמים אוויר זך לריאותיהם ומתפעלים מהנוף הנפרש לעיניהם מהקומה השלישית. כשהבנות לא מתייחסות אליו,הוא מוציא את הקלמרים ומניח אותם על השולחן של המורה. בקריצת עין שובבה, הוא מבקש אל תסגירי אותי. ואני מחייכת.
 
קיימים הבדלים רבים בתפקודו של המוח הנקבי והזכרי ומתוך כך ניתן לראות שהפרשנויות שנערים נותנים למחוות גוף שנערות עושות לא פעם מוטעות, ולעיתים אף יוצרות קונפליקטים ועימותים לא נעימים המתפרשים כהטרדה. יש תנועות שנערה תבצע בתמימות רבה כמו להזיז את שיער ראשה מאחורי האוזן כי הוא פשוט מפריע לה. לעומת זאת,נער יפרש תנועה זו כמחוות חיזור ("ואוו, היא ממש הרוסה עליי!"). אף-על-פי-כן, נגיעות רבות בשיער, כגון העברת השיער מצד לצד, הן לעיתים קרובות סימן לחיזור שנערות משתמשות בו. קיימת עוד תנועה: הנפת הראש והשיער לאחור. מקורה בהתנהגותן של ציפורים, אשר בתקופת החיזור מניפות את ראשיהן לאחור. ומה על הנערים בגיל הזה שהבעות פניהם מורכבות וחתומות. כשאנחנו במסע השיטוט הנעלם,אנחנו מרגישים באחוות הנערים, שפת הגוף שלהם מעידה שהם חיים בתוך ענן צמרמירי ורך. רוצים לגעת ולא ממש נוגעים. בפנטזיה הם מצליחים . ככל שהיא גדולה יותר ככה המציאות מתרחקת מהם. גם גנטו שמחליף מקומות ישיבה כמו גרביים לא מצטנע בכלל. דין,אלון וקיריל משחקים אותה לא רוצים לשבת ליד בנות הכיתה, אך הם לא יודעים שבהתנהגותם  האדמומית הסמוקה בלחייהם מספרת סיפור אחר.


*מוקדש באהבה רבה לתלמידיי בכיתה י2,קרית חינוך עירוני ז' בת"א-יפו.



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia