חיים בשדות-התעופה. ללא כל ספק (על 'הספק'– ספורה של מרגלית מתתיהו)
אורציון ברתנא

זו סיפורת נשית באופן חד-משמעי. אבל אישה בעולם, ככל שהיא בסיס, נותנת חיים, אימא, שדיים ורחם, היא גם מחפשת חיים בפני עצמה. האישה המוצגת בסיפוריה של מרגלית, אינה נותנת חיים אלא מבקשת חיים לעצמה. ככזו, היא מוצאת עצמה תמיד בעראי, בחוויה המסתיימת, בחדר-המלון, בפני עצמה, לבדה, עם רגשות, חוויות וזיכרונות.
עבורה, הבית היציב הוא רק בית העבר. זהו ביתם של אימא בעיקר וגם של אבא. לבית זה, שהוא בית-העבר, וגם כשהיה הווה עמד בסימן העבר, מוקדש הסיפור הנועל את הקובץ, "טיול השבת". זהו בית-יוון בתל-אביב. בית שעומד, גם כשהוא עומד, בסימן המסורת שהייתה, בסימן מה שחלף. בהווה, שהוא גם ההווה של הסיפורים, ביתה של מרגלית הוא המזוודה, חדר-המלון, אולם ההמתנה בשדה התעופה, ההרפתקה.
והקורא מסיים את הקריאה ושואל האם הדמות מוצאת עצמה לבד מכיוון שזהו "גורל", או מכיוון שזהו הדימוי העצמי הבסיס ביותר שלה, מכיוון שבכך רצונה.
ברור כי הביוגרפיה של מרגלית ממלאת חלק חשוב בתמונה זו של אישה שחיה עם המזוודה שלה. "שורשיה" של הווית "כפילות שורשים", שהיא בעצם "חוסר שורשים" ו"חיפוש שורשים" – שורשיה של זו בביוגרפיה שלה. זו הזהות הכפולה של יוון ישראל, זו הזהות הכפולה של לדינו עברית, זו הזהות הכפולה של חיים כאן ועל מזוודות, בנסיעה מתמדת לאירופה הים-תיכונית, ובפרט לספרד.
הוויה זו של מזוודה, יותר מאשר השלמה. זו אולי יותר מאשר קבלה. זהו רצון שכך יהיה, שלבש צורה של קבלת מה שקרה. בלשון אחרת: ברור כי התמונה הקיומית של סיפורי הספר היא פסיכולוגית לא פחות ואף יותר מאשר היסטורית. נובעת מהדימוי העצמי של הכותבת, לא פחות ואף יותר מאשר אירועים חברתיים-היסטוריים שנגעו בה ונוגעים בה.
לכך תורם בבירור האופי ההזוי משהו של חלק בולט מן הסיפורים, ובראשם סיפור הפתיחה שמתרחש בהוויה, בחוויה של שדות-תעופה. זהו סיפור המבריח יחד את כל הקובץ. גם בשל היותו הגדול שבסיפורים, כארבעים וחמישה עמודים, מחצית מן הקובץ הקטן, גם בשל היותו עומד בראש הקובץ, גם בשל הנושא של חיים בשדה-התעופה שהוא בעצם, באופן סמלי, נושא הספר כולו.
"אני מרבה להגיע לשדה התעופה" (12) – כך הוא פותח. והפרק השני – "אחה"צ של יום גשום. אני חייבת לצאת לשדה-התעופה. להיות שם ביום גשום" (13) עד לסיום ההזוי שהוא, עם זאת, חד משמעי בקרע שבו ובגעגועים: "'מעכשיו נחכה שנינו... את לא תהי לבד, גם אני לא...' [---] 'ברוכה הבאה לשדה התעופה!' אמר בקול רך מאוד. בלי לחכות לתגובתי, התחיל לפסוע, מנסה להתאים את צעדיו לשלי. 'בואי' אמר, 'עכשיו נלך יחד להביט על לוח הנחיתות וההמראות'" (48)
הכול "רומנטי" בספר, והכול בספר בכמה וכמה פנים של הרומנטיקה – החיפוש המתמיד, הקרע והגעגועים. הכול חולף. הכול ארעי. והכול קבוע בגעגועים אליו. ומבחינה זו – חיים בשדות התעופה, בבתי-מלון, בבתי-חולים או בחדרי-מדרגות הם היינו הך. הם חיים של נדודים, של ידיים ריקות. בעצם אפשר לראות חיים אלה בשיר הפתיחה ב'כוכבים בחוץ', ספר שיריו הראשון, המופלא והגאוני של נתן אלתרמן – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך". ואצל מרגלית, הנה הנושא של הסיפור "מדרגות של חצות" הוא כזה. פגישות של חמש דקות בחדר-המדרגות, באחת מן השעות הקטנות של הלילה: "הייתה חומקת אליו בלילות. לא לביתו. לא לחדרו. לא למיטתו. בשלוש אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר המדרגות. [---] רק ידעה, בשלוש אחר חצות, בחדר המדרגות, הוא שלה" (73-72).
רומנטיקה זו יהא רומנטיקה המכלה עצמה. ו רומנטיקה המקשרת נהנתנות וסבל למקשה אחת. זו רומנטיקה המסרבת להיפתח, להיפתח, להתקשר, להתבסס. ו רומנטיקה ההופכת את החלוף לערך, את שדות-התעופה, את תחנות-הרכבת ואת חדרי-המדרגות לערך. היא רוצה רק כך.
לכך תורמת גם הצורה הקצרה. הסיפור הוא רסיס מילולי המכיל רסיס רגשי. סיטואציה חזקה של חלוף. החזק מתואר במילים החזקות, הצבעוניות, הדרמתיות. החלוף מתואר בעצם הסיטואציה ובאורך הקצר של היחידה הסיפורית.
צורה קצרה זו, כך אומר הקובץ בשם מרגלית מתתיהו, צורה קצרה זו היא צורה קצרה זו אלה זיכרונות מן החלוף. חיים אלה של הצורה הקצרה הם החיים בשדות-התעופה והתרפקות על מטוסים. לא על מקומות של קבע. לא.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia