הזונה והמשורר

מאת: יהודית מליק- שירן
פורסם בתאריך: 14/12/2009, 13:03 


לפני חודש וחצי פנה אלי חבר ושאל אם אני עדיין מלקטת סיפורים מהחיים. השבתי בחיוב. יש לי סיפור בשבילך. "אך שעות הראיון שלך הן לא שגרתיות". כבר הסתקרנתי. ושאלתי אם הוא יצטרף אלי בשעה שאראיין את האיש. והוא, איש שיחי קימט את מצחו ופלט באנחה:"רק בפגישה הראשונה, כיוון שמדובר בשעות לא שגרתיות, אני מתחייב לקחתך ולהחזירך בשלום לביתך."

במועד שקבענו גיליתי שאיש שיחי דייקן מאוד. כבר בדרך סיפר לי שאנחנו נוסעים לצפון תל אביב, כי יש זונה המבקשת שאלמד אותה לכתוב שירי אהבה. בשעה 2.30 לפנות בוקר פגשנו במדרכת רחוב שושנה פרסיץ את זונות הלילה בשעת השיא. יש ריטואל קבוע בשעה הזאת, סיפרה לי אחת הזונות שראיינתי אותה,הגברים שבאים אלינו אוהבים את העצים ואת מושבי המכוניות שלהם ורק שירות אוראלי עושה להם טוב. אנשי הצווארון הלבן.

"האם יש אנשי צווארון כחול?" אני שואלת. והיא מחייכת ומהנהנת  ראשה בחיוב.  "אלה הדוסים של המדינה. כשהיצר עומד בין המיצרים הם עומדים פה בתור. מגיעים מירושלים, בני ברק,אפילו צפת. כן למרות שרחוקה פיזית, הם באים עם הקפוטות שלהם במכוניות שכורות מתחפשים לתיירים ומזמינים זונה שתעשה להם  גיט ואני נותנת להם שירות עסלי."

ומי עוד מגיע?", אנשי הצווארון האפור ונערים מנבחרת הכדורגל המקומית. אלה בכלל ההורמונים מטריפים אותם.הם הכי יפים, הזין שלהם  צעיר ,חצוף, סקסי כזה, לפני שאני מכניסה לפה, אני מלטפת אותו. בהתחלה הוא קטן כזה. היא מראה לי את הגודל   במתיחת שתי אצבעות של האגודל והאמה. כשזה בפה שלי, אני נמסה. וגם הם . יש לי שניים קבועים,הקפטן והחלוץ. הם אוהבים בעמידה ליד העץ . היא מורה באצבעה ועיניי עוקבות אחרי שורה של עצים רדומים המתנשאים מעל עמודי התאורה. נשענים עליו ואני בהיי. מרגישה איך הזין שלהם מרקיד את הגוף שלהם. החלוץ כל הזמן מפליץ לפני שהוא גומר.  זה טבעי. את יודעת התחת משחרר גזים,לחצים במילה יפה,היא מתקנת לי ולוחשת לאוזני כממתיקת סוד.. לא משנה להם מי תרוקן אותם מייסוריהם, משנה להם שתהיה מיומנת ברזי המציצה.

יש דבר כזה?, אני שומעת  את השאלה ברקותיי ואפילו לא שואלת אותה. כל המפגש נראה לי הזוי. והיא ממשיכה לתאר את אנשי הצווארון האדום, כאלה יש לה שלושה, אלה החוסים שמקבלים חופשה  מאברבנל,מגהה,מפרדסיה "הם לא בסדר בראש, הזין שלהם כזה קטן",היא מכווצת את אצבעותיה."עד שעומד להם יוצאת לי הנשמה מהגוף איזה שבע פעמים וחוזרת. עם ש. שמדבר כל הזמן...לא יודעת מה יש לו,אולי המכות חשמל שיבשו לו את המוח. הוא מדבר בשפה שאני לא מכירה.פעם ברגע של שפיות, אמר לי, אל תקראי לי ש.אני משה רבנו. פעם כשצרח לפני שגמר, היו הדיבורים שלו על אבא שלו שהכניס לו בתחת. כל הזונות שהיו בסביבה שמעו אותו ורחמו עליו. כשהוא מגיע, אני לא לוקחת ממנו כסף. החיים דפקו לו את הצורה. שאני גם אדפוק, בשביל מה.מה יתן לי ?

מתוך הג'ורה של החיים אני פוגשת את כולם. מלומדים ומשכילים, מובטלים ואנשים עובדים. כולם באים אלי, לא בגלל שאני המוצצת הכי טובה, או הזונה שנראית הכי טוב. באים אלי, כי המצאתי שיטות מצויינות לעשות טוב לגבר." אשת שיחי נמוכת קומה, קטנטונת, גוף דמוי בובת חרסינה. בתחילה נראתה לי קטינה, שיער מתולתל אדמוני ועיני איילה כובשות."אני לא קטינה,אני בת עשרים ושתיים. אני פה,כדי לחיות, מה שנותר לי לחיות. אני לא חולה באיידס, או סרטן. אין לי מחלה סופנית. אני פה בת להורים אקדמאים מצפון תל אביב, שהדוד האח של האבא שלי ואבא שלי קרעו לי את הבתולים בגיל שתים עשרה, שאמא שלי ידעה ושתקה. לא האמינה לי הבת זונה,שאנסו אותי לילה,לילה מרגע שצמחו  לי השדיים... שההתעללות שלהם הפכה אותי למסוגרת, לחיה כלואה. בגיל שש עשרה שמו אותי בקליניקה פרטית לעשות הפלה..חצי שעה אחרי הגרידה  ברחתי מהקליניקה...ברחתי  מהבית. ישנתי בבתים נטושים, התחברתי לילדים ובני נוער שברחו מסיבות דומות.ילדים טיפלו בי כשקדחתי מחום.חשבתי שאני הולכת למות. עד שמצא אותי ז'ק התומך שלי. טיפל בי וקדח לי במוח, שאני חייבת לספר על ההורים המפלצתיים שלי, שתואר באוניברסיטה לא נותן להם זכות להתעלל בי ככה. הם דפקו לי את הצורה, דפקו לי את החיים. זבל של הורים.בשביל להיות הורים צריך רשיון. גדלתי במחראה של החיים, יעני החיים הטובים, נובורישים מזדיינים...הייתי מעדיפה להיות יתומה מחרא כזה.

תראי, ז'ק כותב לי שירי אהבה. הבאתי כמה להראות לך. אני רוצה לכתוב לו גם. תלמדי אותי לכתוב לו שירי אהבה." היא הוציאה ממעילה ארנק קטן כשפתחה אותו, תאיו היו ממולאים בפיסות נייר מקופלות. כשפתחה אותם מצאתי את שיריהם הידועים, חלקם לימדתי לבגרות בספרות, של חבריי המשוררים,חברי אגודת הסופרים והאיגוד הכללי. השירים היו כתובים בכתב יד (מכל הפונטים של גוטמן יד ברוש למיניהם ) ללא שם כותביהם.כשפרשה את כולם על השולחן בבית הקפה במלון מנדרין, שם התקיימה הפגישה שלנו. הרגשתי שבסרט הזה כבר הייתי.

ברשת חברתית שהיתה בעיניי מאוד איכותית,חוסים בצילה נסיכים ומלכות ,מטאדורים ויתומות,מכשפים וקוסמים ,מטורפים הזויים.אגדות קדומות מתעוררות לחיים. להטוטני מילים, חרזנים, שבצנים מסתופפים בין משוררים שכותבים שירה,קוברים את  השירה מתחת לאדמה ונותנים הד למילים מכושפות, שמעוררות קסם ממכר בכתיבתן, אך אלה גבבה!!! מילים ריקות מוחנפות שמוגדרות כיצירות המאה של "קפה דה מרקר". בסרט הזה כבר הייתי. אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה.

שִׁיר אֹשֶׁר 

אֲנַחְנוּ מֻנָּחִים עַל הָעוּגָה

כְּמוֹ בֻּבּוֹת חָתָן כָּלָה

גַּם אִם תָּבוֹא הַסַּכִּין

נְנַסֶּה לְהִשָּׁאֵר בְּאוֹתָהּ הַפְּרוּסָה

*

הֵן דָּמֵךְ בְּדָמִי זוֹרֵם

הֵן קוֹלֵךְ בִּי רַן

אַתְּ הָרוֹעָה צֹאן לָבָן

דְּעִי שֶׁלְּבִּי אִתָּךְ כָּאן

*

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל כָּךְ

וְאַתְּ יוֹדַעַת

הַמַּזָּל שֶׁלִּי נִפְתָּח כְּשֶׁאֲנִי אִתָּךְ

וּבַלֵּילוֹת הֲכִי קָרִים אַתְּ בִּי נוֹגַעַת

רַק תֵּדְעִי לָךְ שֶׁלָּעַד לִבִּי שֶׁלָּךְ

*

 

וַאֲנִי מוֹצֵא בָּךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם וַאֲניִ

 מוֹצֵא בָּךְ בַּיִת חַם כָּל ה

ַדֶּרֶךְ לָךְ קָרָאתִי אַתְּ חֲלוֹם שֶׁלִּי אֱלֹקִ

ים הָיָה לִי וְשָׁמַע קוֹלִי כָּל ה

ַדֶּרֶךְ לָךְ קָרָאתִי אַתְּ חַיִּים שֶׁלִּי

*

לַיְלָה לַיְלָה הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת

לַיְלָה לַיְלָה הוֹמָה הַצַּמֶּרֶת

לַיְלָה לַיְלָה כּוֹכָב מְזַמֵּר

נוּמִי נוּמִי כַּבִּי אֶת הַנֵּר

הָנִיחִי רֹאשֵׁךְ עַל חָזֶה הַמְּשׁוֹרֵר.

 

"תראי" ,אני אומרת לאשת שיחי, "את השירים האלה הוא כתב לך?" והיא מהנהנת בראשה לחיוב. "הוא משורר ואני לא יודעת לכתוב, אני רוצה לכתוב לו גם מילים יפות. חוץ מכפרה, אני לא יודעת לכתוב מילים בשפה יפה."

"אני מזהה כאן שירים שהוא אוהב, משנה קצת את המילים, אבל הם לא שלו. זה יפה שהוא מביא לך שירי אהבה של אחרים. למשל השיר הראשון, כתב אותו מישהו שפגשתי כמה פעמים בחיי, הוא משורר ידוע קוראים לו רוני סומק,השיר נקרא "שיר אושר" גם לימדתי את היצירה הזאת לבגרות בספרות. השיר השני, בדף הזה הוא של רחל המשוררת. אפילו אם שינה את המילים והפך אותן לאישיות עבורך, זה עדיין שיר של רחל המשוררת." השיר השלישי",מתערב חברי ששתק עד עכשיו, כדי לא להפריע במהלך הראיון, "זה שיר של קובי פרץ, יש לי את הדיסק באוטו, לא יודע מי כתב. תיכף אשוב."הוא קם מכיסאו והלך להביא את ההוכחה.בזמן הזה הסתכלתי על מילות שיר שלא אמרו לי דבר. לא זיהיתי את הכותב. נזהרתי במחשבותיי. בררתי את מילותיי.גם לא רציתי להכאיב לה, החיים הכאיבו לה יותר. את מילות השיר החמישי התחלתי לזמזם והיא אומרת לי:"המנגינה הזאתי מוכרת לי, לא זוכרת איפה שמעתי אותה...על הלשון שלי עומדת המילה ולא יוצאת...את בטח מכירה את ההרגשה".אני מהנהנת בראשי. כמעט צועקת את אסתר עופרים בביצוע הנהדר שלה. חברי מגיע עם הדיסק של קובי פרץ ועם מגש של שלוש כוסות שוקו חם ושלושה קורסונים גדולים ממולאים בשוקולד.

"דוד זיגמן, זה האיש שכתב את השיר השלישי."

" ומי את השיר הרביעי?" שאלתי.הוא הסתכל על המילים והביט אל תוך עיניי. לא ידענו מי כתב את השיר. בזהירות רבה אמרתי את מילותיי:"לז'ק שלך, יש טעם מיוחד, אוהב שירי אהבה של אחרים, מכיר לך סגנונות כתיבה וזה יפה. יש לו טעם טוב לבחור. הנה, את זוכרת, מה אמרתי לך בהתחלה, שגם אם ישנה את המילים המקוריות ויכתוב מילים אחרות בשבילך, השיר לא יהיה שלו,זה מה שקורה בשיר החמישי,שהוא שיר ששרים אותו ואת זיהית את המנגינה." התחלתי לשיר את השיר וביקשתי מאלתרמן המנוח שיסלח לאיש שהחליף שורה  מהבית השירי הזה, אולי נעשתה ההחלפה בתמימות ולא מגניבה.אך כמו ז'ק יש הרבה אנשים שמתאהבים במילים של אחרים ומאמצים אותם אל לבם ועושים בהם שימוש לא נכון. איך שסיימתי לשיר התקרב אלינו התומך ז'ק. הוא בא להודיע שהזמן נגמר והיא צריכה לחזור לעבודה.

"אז אתה ז'ק המפורסם, יש לך טעם טוב". מיד הסתכל בהערצה על נ.ואני מיקדתי את תשומת לבו אל פיסות השירה. אתה אוהב שירי אהבה, רואים על הפנים שלך. אולי תגיד לנו מי כתב את השיר הזה? הוא מתבונן במילים ואומר:"אני יודע מי גם שר אותם. אלי חוג'ה כתב, איציק קלה שר.נו איך אני?"

 "גדול. כל הכבוד. אך אם אתה אוהב שירים של אחרים, בטח אתה מסוגל לכתוב שירים של עצמך. "

"נסי אותי".הוא מבקש. ואני כמו ילדה טובה תולשת שני דפים מהמחברת שלי. מגישה אחד לז'ק ואת השני לנ'.  אני נותנת לז'ק  ולנ' פתיחה של שורה ומבקשת שכל אחד מהם יוסיף לשורה שלי שלוש שורות משל עצמם.

לַיְלָה עָצוּב בַּנְּשָׁמָה

וְאַתְּ לֹא אִתִּי

חוֹשֵׁב עָלַיִךְ כָּל דַּקָּה

כַּפָּרָה שֶׁלִּי...

. ז'ק.

 ז'ק כתב בשליפה את המילים.בעוד נ' בהתה על הכיסאות הריקים סביבנו.דרך החלונות השקופים הביט אלינו לילה עצוב וקודר.ראיתי את ז'ק מנסה להראות לי את יצירתו. קראתי מהר ולחשתי על אזנו מחמאה ושיש לו את זה. נ' כתבה.
 

לַיְלָה עָצוּב בַּנְּשָׁמָה

חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ בְּאַהֲבָה

אַתָּה כְּמוֹ רוּחַ בָּא וְהוֹלֵךְ

לָךְ תָּמִיד מְחַכָּה.

ביקשתי שיקריאו אחד לשני ושימשיכו לכתוב ביניהם. כי אין כמו שירה מקורית שנכתבת ממחוזות מחשבתם. ציידתי אותם בשורות נוספות ועודדתי את ז'ק להאמין שהוא יכול לכתוב בכוחות עצמו ולא לאמץ מילים של אחרים. אפשר כמובן לצטט אותם ולהזכיר מי כתב, זה תמיד עושה רושם נהדר.

תודה לאיש שיחי על סיפור מהחיים. אם יש לכם סיפורים מהחיים שתפו אותי.




+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia