דמויות מפוצלות בשוליים החברתיים
 
על "חלבת תמרים" ועל "פגישה חלומית", ליהודית מליק שירן
 
ד"ר רחלי אברהם-איתן
 
"הרוח הייתה קרה וצלפה כמצלפות שוט על פניו של מיכאל ינקוביץ. העלם הצעיר, שהפך לאיש ששיבה נזרקה בשערו ובנפשו, היה עטוף במעיל העשוי מצמר גס ועבה. זקנו הגדול האפיר והגיע עד לצווארו. צעיפו שידע ימים טובים יותר נכרך באדיקות על ראשו ופניו. פתיתי השלג עוד צנחו על פניו טשטשו לו את הדרך אל באקאו, עיר הולדתו. נתמך על מקל דקיק עשה דרכו אל העיר המחותלת בצינה לבנה המתעוררת זה עתה.
'האמנם אני חולם?' שמע קול פנימי שבקע מתוכו. עד לפני חדשים הייתי אסיר במחנה עבודה בסרביה..." (מתוך: "השיבה מהכפור", עמ' 116).
זוהי פתיחת הסיפור "השיבה מהכפור".
 
מדוע פתחתי בו?
חשבתי לנכון, שבמקום לפתוח בדיבורים על “הדבר, להביא את הדבר” עצמו, ומכיוון שא"א במקרה זה להביא את הכוּליוּת של "הדבר", של היצירה הספרותית, בחרתי אנקדוטה המשקפת קווים פואטיים בולטים בכתיבתה של יהודית מליק שירן.
יהודית מליק שירן מגלה רגישות רבה כלפי הדמויות, שאותן היא בוחרת להציג בפנינו ומתארת אותן בכישרון לא קטן בשפה פיגורטיבית עשירה הנוטה לפייטנות פרוזאית. זה לא מפתיע, כי הכותבת היא גם משוררת. הקטע הזה, כמו רבים אחרים שסימנתי לעצמי, יכול להמחיש את יכולתה התיאורית לשרטט את דיוקנאותיה תוך שימוש במטונימיות מעולם החוץ המשקפות את עולם הפנים של הדמות. זהו קו פואטי בולט בכל סיפוריה.
ואלו דמויות בוחרת מליק שירן להציג בפני קהל קוראיה בספר "חלבת תמרים"? אלו בדרך-כלל אנשים קשי יום מהשוליים החברתיים, רבים מהם קשישים, דלי אמצעים, נדכאים הנמצאים בנקודת משבר בחייהם או ביום שיגרתי המשקף את עליבות חייהם הבלתי משתנה ואת הימצאותם על סף ייאוש.
גם בסיפור "השיבה מהכפור" ממנו בחרתי לצטט את הקטע הפותח, הגיבור, מיכאל ינקוביץ, הוא דמות של אנטי גיבור, זקן ששב מן הכלא במחנה העבודה בסרביה אל עיר הולדתו באקאו, נתמך על מקל, שיבה בשערו ובנפשו. השהות במחנה העבודה קימטה את חייו ואת נפשו. הוא היה עבד זול, "עבד ללא זכויות" והסיבה לך היא מוצאו היהודי. חודש לאחר נישואיו לגיזלה אהובתו הוא נלקח לעבודת כפייה מבוקר עד ערב בתוך מכרות שנבנו כמנהרות בבטן האדמה. יהודים, צעירים ממנו, לא שרדו ונפחו את נשמתם, ואילו הוא שרד עשר שנים במחנה, מעלה יום יום את דמותה של גיזלה המברכת על נרות השבת, ומתפילותיה ואהבתה שאב את כוחו.

הסיפור מעוגן ברקע ההיסטורי של מלחמות בלתי פוסקות על גבולותיה המסוכסכים של רומניה, הונגרייה, כשרוסייה מספחת לעצמה חבלי ארץ מרומניה, מולדובה וסרבייה; בה בעת הניסיון של גרמניה הנאצית להחזיר לעצמה את השליטה באירופה.
מי שהרגיש את השינוי הזה הם בעיקר צאצאיו של אברהם אבינו, היהודים, וביניהם מיכאל ינקוביץ, ששרד את המחנה ומחפש את אשתו גיזלה בעיר הולדתו המושלגת, נאבק בתשישות ובסופה. הוא מגיע בעזרת נער, שמתגלה כי הוא אחיינו, אל בית אחותו המרעיפה עליו פינוקים ומגלה לו, כי הוריהם אינם בחיים. הוא שב אל גיזלה, שעבדה כאחות בבית החולים, ולשאלתו, מדוע לא כתבה לו כל השנים הללו הראתה בפניו כשלוש מאות מכתבים, שהגויה מהדואר השיבה לה אותם חזרה. באמצעות המכתבים מתארת המספרת את תלאותיה של הקהילה היהודית כולה ואת קורותיה של גיזלה ומשלימה לקורא את פערי המידע החסרים. וכך היא מתגברת על נקודות התורפה של נקודת תצפית בגוף ראשון.
הסיפור "שיחות בוקר" בו בחרה מליק-שירן לפתוח את הספר הוא סיפור נוגע ללב על זיקנה, בדידות ומחלות. הציפור היא בת הלוויה של הזקנה, המשוחחת אתה מידי בוקר כאל חברה קרובה.
סיפור זה מעלה בזיכרון את הסיפור "יגון" של צ'כוב המוצא בסוסתו בת לוויה, אנושית, יותר מבני האדם בסביבת חייו, להאזין למועקה שבלבו, זאת בשעה שכל הסביבה האנושית העירונית מתעלמת מקיומו, והוא לא יכול לשאת יותר את בדידותו ויגונו.

הבדידות והאהבה הם נושאיו המרכזיים של הספר. חלק מן התיאורים חוזרים בספר, ורק הדמויות מתחלפות: "איך שהוא אני נזרקת לשוליים. מנסה בכל כוחותיי להיאחז ולא מצליחה" (עמ' 6).
"הרופאה שלי הפכה אותי ל'שפן ניסיונות'. היא לא בודקת מה מתאים לי, ומה עלול להזיק לקיבה" (עמ' 7).
ובסיפור השני הגיבורה מתמודדת עם אותם קשיים: "הבדידות היא חברה טובה. בת לווייה נהדרת. ארבע שנים היא מלווה אותי לכל מקום. יותר נאמנה מהמטפלת שלי. היא אתי עשרים וארבע שעות ביממה. מהליל בו הלך לבלי שוב אישי היקר, חיי נעשו בודדים וריקים. אין לי עם מי להשיח את לבי" (מתוך: "המחרוזת של לילי", עמ' 13).
גם הקולות ששומעות הדמויות וקוקטייל הכדורים הם מוטיבים חוזרים בספר: "גם ככה אני שפן ניסיונות של כדורים שונים... הרופאים שלי הביאו אותי להתמכרות בכדורים" (עמ' 15).
"כבר ימים רבים קוראים לי הקולות. ואני צריכה ללכת. הם אומרים לי לבוא..."                   (עמ' 17).
מליק- שירן מגלה יכולת חדירה ללב דמויותיה ומתארת, דרך עיניהן של הדמויות השונות שלה, רגעים של שברון ובדידות וניסיונות להיאחז בחיים על אף כל הקשיים. ברבים מן הסיפורים אין שום נקודת משבר ספציפית אלא תיאור של יום שגרתי בחייהן, השופך אור על עליבות חייהן ועל הקושי לחיות בשוליים החברתיים, אם מחמת הזיקנה ואם בשל סיבות אחרות.
המעורבות הרגשית של מליק שירן בעולמן של דמויותיה ניכרת מהתיאורים הרגשניים. הכתיבה העקבית הגורפת בכל הסיפורים מאותה נקודת מבט של ה"אני" הגיבור או הגיבורה היא קו פואטי בולט נוסף בכתיבתה. קו פואטי זה תורם לרגשנות, לעתים למלודרמתית, בתיאורים.  
בצד הבדידות המאכלסת את מרבית הסיפורים משתכנת האהבה, הבאה וחולפת. גם תיאורי האהבה זוכים לשפה מתפייטת כיאה לסופרת שהיא גם משוררת:
"פתאום מתוך עיניי העצומות ראיתי אותו מביט אל ידיי, אל אצבעותיי המתערטלות בין המקשים הלבנים והשחורים. ושוב לא נראינו באותו האור, באותה הילה. שוב לא אותן העיניים החודרות, המעלות אדמומית קלה בלחיי כנגיעתן של אלפי ציפורים המעטרות במעופן את ראשינו. כך כמתוך חלום הזוי פקחתי את עיניי, מרחפת בגופי עם צליל-השיכרון של הסימפוניה, אוספת בדרך את החורשות הרחוקות, קריאות הציפורים, את הימים, את נחשולי המים וצלליהם. מאותו הרגע שנשק על כף ידי, מאותו הרטט שאחז והרעיד את נימי נפשי, ידעתי שלבי נפתח אליו" (מתוך: "צליל מן העבר", עמ' 26).
האהבה לא נשארה בין הגיבורים. היא נמוגה במהירות האור, אור האהבה, אבל היכולת התיאורית קיימת הן בתיאורי האהבה, פסגת חייהן של הדמויות והן בתיאורי "עלובי החיים".
הסיפור "חלבת התמרים" שייך לסיפורי האהבה המאכלסים את הספר. אך לא לעולם חוסן. האהבה חומקת מעולמן של דמויותיה של מליק שירן. בדרך-כלל הסוף לא אופטימי. רבים מהסיפורים מסתיימים בחוסר אהבה, כשהדמויות נותרות בחלל של בדידותן. כך גם הסיפור, שכותר הספר קרוי על שמו "חלבת התמרים". הכותר הנבחר מתאר את הצד האופטימי של מעגל חיי הדמויות. "חלבת התמרים" מהווה דימוי מטונימי לצד האופטימי של חיי הגיבורים. המטונימיה נטולה מסיטואציית נעורים של גיבורי הסיפור "חלבת תמרים", אך מטונימיה זו אינה מרמזת אל הסוף החלול בחיי הזוג המעוגן בבדידות ובהחמצת האהבה:
 "יצאנו מהמסעדה מביטים באופק הכובש גניחותיו האחרונות מול סירת מפרשים קטנה. החול פסע אל הים, בינות הערביים שמענו את נשימת השחפים האוצרת במבטה פנינים יחפות. פסיעותיו רצו להיצמד אל פסיעותיי, אך הייתי רחוקה, איתן עמד נפעם כמסרב להתייחד שוב עם הבדידות, הוא הושיט את ידו מנסה לעכב את פסיעותיי והחול לרגלינו פסע במהירות אל הים". (עמ' 74).
גם הסיפור "סתם סיפור אהבה", שעלילתו החיצונית היא חיפוש אחר הגורם למעשה הוונדליזם והרס עבודות האמנות של הסטודנטים, מסתיים בסוף חלול, עם נסיעתה של הגיבורה, אהובת המנכ"ל, לקנדה:
"מצאתי את עצמי פוסע אל געגועיי בדמדומן של קרני זהב דועכות. במצעים של צבע רך, מתמרחות האפיזודות של חיי כמו באשליה המנציחה מוטיבים, רצפות מצוירות, ארוטיקה בצבעים, לא תמיד מושלמת. ניצנית, המו רקותיי, כשהתבוננתי בתערוכה השנתית של תלמידי החוג לאמנות. לא הייתי שופט ולא מבקר אמנות. הרגשתי צורך עז לטייל בנופיה הצבעוניים של ניצנית, רק כך חשתי בבבואתה קרובה אליי כל-כך, ולחלוחית עמדה בעיניי".
גורל האהבה לאדמה בסיפור "פירורי אהבה" המעוגן בגוש קטיף , ידוע מראש ונמסר במונולוג, בטכניקת מסירה, כאמור לעיל, הזהה בכל הסיפורים בספר.  רמי קשור בכל נימי נפשו אל האדמה, ויחד אתו אנו חווים בעוצמה רבה את כאב ההתנתקות.
בסיפור "הרדיפה" הפותח בחתונת הגיבורה, כשאמה מסתייגת מן החתן, האהבה הופכת לסיוט, כששאולי מכה את אשתו ומשליט טרור בבית.
האהבה במרבית הסיפורים בספר חסרת סיכוי, והגיבורים לרוב נותרים כואבים בבדידותם.
"פגישה חלומית" – ספר לילדים.
אם הפגישות בעולמן של המבוגרים בספר "חלבת תמרים" נותרות חלולות ומותירות את הגיבורים בבדידותן ובכאבן, הרי שהפגישה בחלום של גיבור ספר הילדים "פגישה חלומית" מוביל את הילדים אל מסע חניכה ואל עליית שלב בסולם הצמיחה וההתבגרות בחיי הפעוט. כל זאת בסיפור המפגיש שלוש דמויות מרכזיות: הילד עומר, "שובבון" הכלבלב והכוכבון.
הספר מנסה להוביל לערכים של הבנה הדדית, של הקשבה ושל עזרה לזולת בעולמם של הילדים ובשפתם. עומר במסעו החלומי בעולם הכוכבים לומד ערכים אלו ומנסה להנחילם, כשהוא מתעורר, לכלב "שובבון".

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...


 Powered by PowerMedia